לילה
כשהחשיכה עברה, ראיתי את השמש לפתע זורחת לי.
הלילה האחרון היה משוגע מידי. לא יודעת למה נתת לי לשרוד אותו, הייתי נעלמת, היו נעלמות כל הבעיות שלך.
המעיל מעור שלי, שיצא מהאופנה לפני שנולדתי, עדיין היה ספוג במים.
הסדינים המכוערים שלך נרטבו מהבגדים שלנו.
כנראה היה יותר מידי קר להוריד אותם, אם כי המסיכות נקרעו.
באמת שלא רציתי לבוא לאותה מסיבה שאתה היית אמור לבוא. אולי כן רציתי. 'תראי לו שכבר לא אכפת לך'.
ממה כבר לא אכפת לי?
הפצע מכל המעשייה שלנו לא מגליד, הוא פיתח זיהום שמתפשט על כל תא שעוד פנוי במוח.
או שבלב.
'לא אכפת לך', שכבת המייקאפ נמרחה, 'לא אכפת לך' , האייליינר עשה שביל שחור במורד העין.
נכנסנו שלשתינו.
שלישיית מה קשור בטח נאמר עלינו.
בלונדינית מטר שמונים, שמנמונת יפיפייה, ואני משהו באמצע שתיהן.
"דנה", לא עברה דקה ואתה הופעת משום מקום.
'לא אכפת לך' וחיוך קטן שמנסה למחוק את עצמו לפני שאתה תראה את זה.
"רק אם הייתי בגובה שלך", אמר כשהיא התכופפה טיפה לנשק אותו בלחי.
"גמד קנאי", צחקה.
"יונית, וואו רק אם הייתי יפה כמוך", הביט ביונית.
"חנפן", פלטה והלכה לכיוון הבר.
"טוב לך אני לא צריך להחמיא, כבר היינו ביחד", חייך ושתה מהכוס שלו.
"כנראה", אמרתי והבטתי לכיוון דנה.
"אחות שלי", שמעתי צעקה באוזן. בעצם זאת נשמעה כמו לחישה עם המוזיקה השקטה שניפצה לי את עור התוף, ועוד כמה אזורים באוזן שאין לי ממש מושג איך קוראים להם עכשיו.
'לא אכפת לך' גרר אותי לבר, מבט אחד חטוף עלייך ועל מישהי שנמרחת לך על הצורה, גרר שתי כוסיות של וודקה. אני מקווה שהברמן קנה את הרעיון המפוקפק למראית העין שאני בת 18.
למעשה זה לא כזה שקר, שקר לבן, נשארו עוד חודשיים לזה, שנתיים וקצת שאני אסיים צבא, אסע להודו, 'אתמסטל', וכולם יהיו 'אחים' שלי, בדיוק כמו צ'ינו שהיה רועי לפני הודו, או לפני סוג סמים בלתי מוגדרים.
"תגיד צ'ינו, בהודו שמעו על המושג להתקלח", לחשתי\צעקתי. תלוי איך רואים את זה.
"אחות שלי באמוק בגלל הבחורה שנמרחת על ספק אקס ספק אהובך עד עכשיו", הוא היה די חתיך לפני הראסטות האלו.
"אחות שלי יודעת שאני צודק", המוזיקה נפסקה לכמה שניות, והראסטות שלו הפסיקו להחליף צבעים מהתפאורה.
"תגיד צ'ינו מה אומרים בהודו על לב שבור\סדוק\מרוסק ובעל נטיות לשעמום", המוזיקה חזרה למסלולה, והכוסית החמישית? אולי השישית הגיעה למסלולה.
אני חושבת שבזווית העין הוא התבונן בי במבט ספק מתוסכל ספק עצוב ספק חושב, אחרי המצב שהוא חזר לארץ כבר לא היה אפשר להבדיל.
הוא קם והשאיר אותי לבד. חבר נפש 'עלאק', היו ימים, נהדרים. כן זאת המילה. הוא כמו איזה פסיכולוג, מישהו שמבין. ימים שהיה לו שם נורמלי.
אילו היו ימים.
"איזה ימים?", שאל הברמן.
"מה?"
"אני חושב שאת צריכה להפסיק לשתות".
"באימא שלך?"
"באימא שלי", חייך חיוך נבוך.
אחרי ששקלתי הכל, הבנתי שהוא צודק. עכשיו באמת לא היה אכפת לי.
הניסיון שלי לפרוץ בריקוד סוער ברחבה, נגמר כמעט באסון שבו כמעט הפלתי את עצמי ועוד איזו בחורה לא מלהיבה במיוחד מצידי.
"כמה שתית?", שמעתי קול מוכר שיצאתי מחוץ למועדון. אופס גשם, כמה לא צפוי.
הקול תפס חזק ביד שלי וסובב אותי שאני אסתכל עליו.
אוי ואבוי.
"קצת", צחקתי כמו מטורפת וניסיתי להתנתק מאחיזת היד שלך.
זה לא היה הרעיון הכי מוצלח שלי (הרעיון הלא מוצלח העשרת אלפים) כי הוא כמעט נגמר באסון לולא תפסת אותי וחיבקת אותי חזק.
זה היה אפילו יכול להיות רומנטי, אם היינו זוג, ואם הייתי פחות שיכורה.
ואז הגיעו הנשיקות בצוואר שהרגו אותי מרוב, לא ממש זוכרת. זה היה יותר מידי כמו פעם.
ונישקת אותי, לא יודעת אם אני הצלחתי, הגרון חנק אותי.
עכשיו כשאתה כל כך קרוב אליי, ורחוק מידי כדי לסובב יחד איתי את הגלגל לאחור.
עכשיו כשאתה כל כך קרוב ללטף את שיערי ולחייך אליי כמו פעם , הגבולות נשארים מרחוק.
שנינו.
שאר העולם נמחק.
תגובות (1)
ואוו! זה מדהיםם! אהבתי בטירוףף