אהבה ממבט ראשון / פרק שלישי
בשעה 15:55 אני מתייצבת בביתו של שיין. הוא נתן לי את הכתובת בשעה האחרונה.
הבית שלו לא קטן ולא גדול, לא יפה ולא מכוער. בית ממוצע. יש לו שביל גישה מרוצף באבנים, שדרכו אני עוברת לפני שאני נכנסת לבית. הדלת- דלת עץ פשוטה. אני דופקת עליה.
״רוז?״ אני שומעת את קולו.
״רוזה!״ אני אומרת בעצבנות. הוא פותח את הדלת ומחייך. ״בואי,״ הוא אומר. ״הם לא בבית היום.״
״מי?״
״נו, את יודעת מי.״ הוא מגלגל את עיניו. ״אח שלי וחברה שלו. הם בני 19 כבר, הם שומרים עליי. טוב, לא ממש שומרים. אני גר כאן, והם גרים כאן. אני וחברה של אחי לא ממש מדברים. רק תקשורת רגילה.. ״חסר נייר בשירותים״.״
״תשמור את הסיפורים הטובים לאחר כך..״ אני אומרת ואנחנו מטפסים במדרגות. אני נכנסת לחדר שלו.
יש לו חלון אחד בקיר הכי פנימי. בקיר השמאלי יש פיסת עץ מחוברת לקיר, שאותה הוא יכול להוריד ולהעלות מתי שיחפוץ לכתוב, כי החדר קטן מדי ואין מקום לשולחן קבוע. המיטה שלו היא מזרן זוגי, רך מאוד אבל עם קצת צמר גפן שיוצא פה ושם כשאני מתיישבת עליה. הבגדים שלו נערמו בתוך קופסת קרטון ליד השולחן המתקפל.
״איזה להקות אתה שומע?״ אני שואלת אותו מיד.
״אני?״ הוא מביט עליי. ״טוב, יצא לי פעם במסיבה לשמוע את 'פינק פלויד' והם אחלה, אבל חוץ מזה….. לא.״
״אני אשמיע לך פעם שירים. אתה עוד תראה.״ אני אומרת. ״ואז נמלא את החדר שלך בפוסטרים מהעיתון שאני מקבלת כל יום רביעי.״
״באמת?״ פניו מלאות תקווה. ״את תעשי את זה בשבילי?״
אני מחייכת חיוך מבויש. ״בטח. כולה פוסטרים.״
״תודה,״ הוא אומר, ומחבק אותי ביד אחת. אני מרגישה איך בכל גופי עוברת צמרמורת, אבל לא מהסוג המחשמל. מסוג מה שקורה כשנוגעים באדם שלא ראית הרבה זמן.
״טוב..״ אני משחררת את ידו. ״בוא נתחיל לכתוב.״
אני מוציאה מחברת ועט מהתיק שלי, ובאה לכתוב כותרת.
״איך נקרא לסיפור?״ הוא אומר.
״החיים המדהימים של שיין אמברט,״ אני אומרת בלי לחשוב בכלל.
״זה טוב.״ הוא אומר ואני כותבת את הכותרת, ומותחת מתחתיה פס נאה.
״עכשיו, פרק ראשון. חייו של שיין הצעיר התחילו ב.. מתי היום הולדת שלך?״
״באוגוסט.״ הוא אומר. ״השמיני באוגוסט, 1994.״
אני כותבת את זה. ״אימו קיבלה צירים ביום ההולדת של אחיו הגדול..״
״לא, זה לא היה אז.״ הוא מחייך ומתכופף לתקן אותי. ״זה היה ביום ההולדת של אבא שלי.״
ידו שוב נוגעת בשלי, והוא משאיר אותה קצת יותר מדי זמן, לטעמי, על ידי. אני מרימה אליו מבט אבל הוא מסתכל על ידי החיוורת.
״בוא נעזוב את הספר לרגע..״ הוא אומר ומושך את ידו באיטיות. ״ונדבר, כמו שרציתי בשעה הראשונה, על… מוזיקה?׳
״אז זה הטעם שלך,״ הוא אומר. ״בחיים לא התעניינתי במוזיקה, את מבינה? רק במועדונים יצא לי לשמוע ובטח שלא היה לי איך לשמוע.״
״אתה צריך לבוא אליי פעם. יש לי המון אלבומים של זמרים מעולים ונשים אותם,״ אני מחייכת. ״סבבה?״אין בעיה,״ הוא אומר.
נשמע צלצול של פלאפון. ״אימא שלי,״ אני אומרת ושולפת את הטלפון מכיסי.
״הלו? אימא?״
״רוזה, מותק, באי הביתה. ארוחת הערב מתקררת. מה העסיק אותך כל אחר-הצהריים?״
״הייתי אצל שיין. מהכיתה שלי.״
״היה כיף?״
אני מסתכלת על שיין ומתאפקת לא לצחוק. ״אפשר לומר. רק עשינו עבודה יחד לבית הספר. זה הכל.״
״יופי, מותק,״ היא אומרת. ״רוצה שאבוא לאסוף אותך?׳
״לא, זה בסדר,״ אני מחייכת. ״אני אלך ברגל.״
אני מנתקת את הטלפון. ״אני הולכת ברגל הביתה. רוצה לבוא איתי?״
״בסדר,״ הוא אומר בפליאה.
אני לוקחת את החפצים שלי, כולל המחברת ובה המשפט האחד של הספר שלנו.
שיין פותח את הדלת בשבילנו ואנחנו צועדים ברחוב שלו, שעובר ליד בית הספר, הפארק ומרכז הקניות. ההליכה נמשכה כמעט שישה קילומטרים, אבל זה היה שווה את זה.
אנחנו עוברים ליד הגינה הציבורית הקטנה שבשעות האלה מלאה בתלמידים מבית הספר שלי.
״היי, חנונה!״ קוראת קליאו ממקומה על הספסל עם הפרמיירה שלה. הם מרימים מבט. בדרך כלל אנשים אוהבי לצפות בה מתעללת בי. או בזאק. או בג׳יני המסכנה.
״מה את עושה פה עם כזה חתיך, הא?״ היא קוראת, מחייכת לכיוונו של שיין. ״כמה שילמת לו כדי ללכת ביחד את כל הגינה הזו?״
אני משפילה מבט. אבל שיין צועק לה, בקול גבוה וחזק: ״היא ואני יוצאים. כן, מה ששמעת, בלונדה. רוזה-״ העובדה שהוא אומר את שמי בצורה נכונה כבר גורמת לי לרצות לחבק אותו, ״ואני יוצאים ביחד. בדיוק התכוונתי לקחת אותה הביתה.״
קליאו מסתכלת על שנינו, תוהה אם זה תעלול. אבל אני רק מחייכת חיוך יהיר לכיוונה.
״טוב, אז תלכו!״ היא קוראת. ״תתמזמזו לכם שם, במועדון החלל!״
היא מעקמת את אפה והולכת משם.
״מועדון החלל?״ הוא שואל.
״משהו שזאק, ידיד שלי, אוהב,״ אני אומרת.
אני ושיין פונים ברחוב הראשי וכשנדמה שעברנו אותם, פותחים בריצה ומגיעים לבית שלי. אנחנו מתסכלים אחד על השני וצוחקים.
״וואו, זה היה גדול!״ אני אומרת. ״אני ואתה- איזו בדיחה!״
״למה בדיחה?״ הוא נעלב.
״כי- תראה,״ אני אומרת. ״אתה אחד הגברים הכי סקסיים שפגשתי, וזה לא הולך ברגל. אני- אני סתם רוזה, זו שמסתובבת עם כל המוזרים האלה של השכבה.״
״תודה על המחמאה,״ הוא אומר ומסמיק. ״א-אבל את בעיניי נחמדה מאוד, לא משנה מה הם חושבים. וגם אם אנחנו לא זוג-״
בבקשה אל תגיד את זה. בבקשה אל תגיד את זה.
״אנחנו יכולים להיות ידידים.״
לבי שוקע בקרבי. ״כן, זה רעיון נפלא,״ אני מחייכת חיוך עצבני. ״רוצה להתקשר להורי-לאח שלך, שיבוא לאסוף אותך?״ אני מושיטה לו את הטלפון העלוב שלי. ״ככה זה.״
״לפחות יש לך טלפון,״ הוא מחייג את המספר של אחיו. ״טוני? היי, כן. אתה יכול לבוא לקחת אותי? בגינה הציבורית. בסדר, אני אתקדם אליך. ביי.״
הוא מנתק ומגיש לי את הטלפון. ״אז אם אנחנו ידידים-״
הוא מחבק אותי חיבוק קל, שעדיין נראה לי כמו נצח. ״ככה ידידים עושים. מתחבקים, אבל לא מתוך אהבה.״ הוא מסמיק עוד יותר. ״מתוך ידידות.״
״אז,״ אני אומרת לו. ״ביי.״
״להתראות,״ הוא מחייך והולך.
אני נכנסת הביתה, בקושי מודעת לחיבוק של אימא שלי, שנראה לי הרבה פחות מוכר מהחיבוק שחוויתי זה-עתה.
תגובות (7)
כןןן
תמשיכיי
כןן המשך עכשיו
אוווו תמשיכי אבל הם חיבים להיות ביחד!!!!!!!!!!!!
תמשיכי את כותבת ממש יפה אני ימליץ בפרופיל שלי על הסיפור שלך
תודה רבה לכולכן!
♥♥♥
תמשיכיייי !!!
איזה חמוד^^