בורח רחוק

יש אנשים ויש פרפרים, והאמת שאין בניהם ממש הבדל. שניהם מתים ושניהם בורחים כשמתקרבים אליהם… אני בורח תמיד. לפעמים אני חוזר אחרי יום ולפעמים אחרי חודש. יום אחד אני אברח ואולי אני לא אחזור…
אני יושב בתחנת האוטובוס ומחכה שהאוטובוס יבוא לקחת אותי. שמיים כחולים עם קצת עננים, מכוניות נוסעות ואנשים הולכים. משעמם בתחנה, אבל מעניין לברוח, אקשן אקשן אקשן. אולי דין ישים לב הפעם, אולי האקשן ישבה את ליבו של דין…
אולי אני פרפר.
האוטובוס מגיע ואני מתיישב במקום הקבוע שלי- במושב האחד לפני האחרון. הנהג סוגר את הדלתות ונכבים האורות והאוטובוס נוסע. יש קווים מהירים וישירים ויש קווים מאספים שעוברים בדרך בכל הישובים. אני עליתי על המאסף. תוך ארבע שעות אני אגיע לקריית שמונה, אבל בדרך אני ארוויח את כל הערים שבאמצע.
"לאן אתה נוסע?" שאל האדם שישב לידי. בחור בגילי, אולי קצת יותר מבוגר… הוא נראה טוב, הוא נראה מעניין.
"עוד לא החלטתי…" מלמלתי. זה מוזר לדבר עם זרים מוחלטים באוטובוס, אבל כשזה קורה, זה די נחמד…
"אני נוסע לאיזה חור בצפון." הוא חייך אליי.
הוא מנסה להתחיל איתי…? "לפחות אתה יודע לאן אתה נוסע."
"למה אתה נוסע בלי מטרה?"
"לא יודע. אין לי השראה."
הוא הסתכל בחלון. "תראה, שקיעה."
"לא מחדש כלום."
"מחדש כל פעם מחדש. ראית פעם שקיעה כזו?" הוא רכן מעליי ויכולתי להריח את השמפו בריח פירות נודף מהשיער שלו.
"כל יום." ניסיתי להתעלם מאי הנוחות.
"כי אתה בוהה. תראה, תתחיל לראות."
אלוהים.

האוטובוס עצר בעפולה וכולם ירדו להתרעננות. נשארתי לבד בתוך האוטובוס, והשמיים כבר שחורים והבן אדם שישב לידי מעצבן אותי. שיעוף לי מהפנים, שיעיף את השיער הריחני, שיעיף את ההתעניינות המזוייפת! שיעיף הכל!
בהיתי בו מחלון האוטובוס, ואז נתתי ניסיון ל"לראות" הזה שלו, וראיתי את השמיים השחורים. די, אלוהים, משעממים…
האוטובוס התמלא מחדש והנה הוא שוב יושב לידי, די אלוהים! אם אתה שם, תעזור לי!
"אתה לא נוסע לשום מקום, נכון?" שוב פותח שיחה.
"לא."
"בוא אליי."
"טוב."
אני לא יודע למה אמרתי טוב, אבל אמרתי והנה אני אשלם את המחיר. ירדנו בחור בצפון והלכנו לבית שלו, ואז בהיתי בדגים הצבעוניים שלו והוא הכיר אותי להורים שלו. "חבר מבית הספר", אבל שנינו יודעים שהוא לא היה בבית הספר היום ושאני לא חבר שלו. אחר כך ישבנו בחדר שלו ובהינו. הוא עמד לפתוח את הפה, ואז נעצתי בו מבט והוא השתתק. שוב הוא פתח את הפה לדבר, ושוב השתקתי אותו ושוב ניסה להשחיל מילה ואז קטעתי אותי. "דבר כבר." זרקתי לו באדישות.
"ברחת."
נאנחתי. "אני אחזור."
"אם אתה תחזור, אז למה ברחת?"
שתקתי.

מוקדם בבוקר ברחתי גם משם. עליתי על אוטובוס בחזרה למרכז והתיישבתי במקום האחד לפני האחרון. נהג האוטובוס סגר את הדלתות, נסגרות גם הדלתות ואנחנו נוסעים רחוק רחוק…

כל פעם שברחתי ועליתי על האוטובוס הזה, קיוויתי באיזה מקום בלב שאראה אותו שוב, אבל עד עכשיו זה לא קרה והחיים ממשיכים כרגיל. החיים תמיד ממשיכים.
"לאן אתה נוסע?" שאל אותי האדם שישב לידי באוטובוס.
"עוד לא החלטתי."
"טוב, יש לך הרבה זמן להחליט…"
הבטתי באדם הזה, אדם זר ומוזר, אבל לא לי. זה היה הוא. "לאן אתה נוסע?" שאלתי.
"לחור בצפון." הוא חייך לעברי.
"אני… יכול לבוא?"
"מה קרה? התגעגעת לדגים שלי?"
שתקתי.
"אתה כמו פרפר." הוא רכן לעברי. "בורח. תמיד בורח."
שתקתי.