אהבה ממבט ראשון/ פרק שני

אני מתיישבת על המיטה שלי ומתאפקת לא לבכות. ג׳יני כועסת עליי כי.. שכחתי שהיא לסבית. לא אמרתי כלום, אבל היא בכל זאת נעלבה. מה קרה לה? יכול להיות שהיא ממש עצבנית או עצובה בגלל שקרה לה משהו נוראי?
אני הופכת במחשבות האלו בראשי ומחליפה את הבגדים של בית הספר בפיג׳מה. אני נכנסת למיטה, מתכסה בשמיכה ונרדמת מיד.

למחרת בבית הספר, ג׳יני שוב לא מגיעה. אני מתיישבת במקומי ורואה שגם זאק לא הגיע.
אני פותחת את המחברת שלי ומתחילה להעתיק סיכומים מהלוח.
״חתיכת דביל.״
״מה הבעיה שלך?״
״סתום יא בן-**״
״מה קורה שם?״ שאלה גרינבלד והפנתה את ראשה בחדות.
״המורה, שיין לא מפסיק לדבר איתי ואני לא מצליח להתרכז!״
״חננה,״ סינן שיין מבעד לשיניו.
״תיישבו את העניינים שלכם ביום אחר,״ אמרה גרינבלד ונראה שאינה מתרגשת מהמצב. ״שיין, אתה יכול לעבור מקום ל..״
היא הביטה על הכיתה. כל השולחנות היו תפוסים במלואם מלבד שולחן אחד. השולחן של..
״אתה יכול לעבור ליד רוזה!״ אמרה וחייכה חיוך קל.
שיין לקח את התיק שלו והתיישב לידי על הכיסא. ״מה קורה, רוז?״ הוא שואל וקורץ לי. אלוהים שישמור, איזה חתיך.
״רוזה,״ אני מתקנת אותו בעצבנות ושבה להעתיק מהלוח.
״עצרי רגע,״ הוא אומר וידו החמימה נחה על כף ידי. ״בואי נדבר קצת.״
״למה זה טוב?״ אני אומרת ומושכת את ידי, אף שלבי לא רוצה בכך. ״גם בהפסקה אנחנו יכולים לדבר. העיניים המהממות שלך יכולים להסתכל על משהו אחר בינתיים?״ אני שואלת, קצת מהר מדי לטעמי.
הוא מביט בי ארוכות. ״העיניים שלי יפות בעינייך?״
״את יפה, באופן כללי,״ אני מודה ומושכת בכתפיי. ״אבל בוא… נדבר אחרי זה. בסדר?׳
״שום בעיה,״ הוא אומר ומצייר נשיקה קטנה על דף המחברת שלי.

״וזהו, בעצם.״
הדמעות כבר הציפו את עיניי ואני מסתכלת עליו, הדמעות השקופות בעיניו הכחולות. ״א-אני כל כך מצטערת..״
״זה בסדר.״ הוא אומר ומחייך חיוך עצוב. ״כולם בוכים כשהם שומעים את זה.״
״אפשר לכתוב על זה ספר די מוצלח,״ אני אומרת וצוחקת צחוק קל.
״את כותבת?״ הוא שואל.
״מדי פעם..״ אני אומרת. ״פה שיר, פה סיפור קצר.״
״כתבתי פעם ספר,״ עיניו נצצו עכשיו והדמעות כבר נמחקו מעיניו. ״אבל לא יותר מדי ארוך. ספר על החיים בטבע.״
״נשמע נחמד,״ אני אומרת. ״אולי תביא אותו פעם ונקרא ביחד.״
הוא מסתכל על נקודה כלשהי באוויר. ״אולי נכתוב ביחד?״
״את מה?״
״את סיפור החיים שלי. לא נשנה כלום, פשוט נכתוב אותו. איך שהוא. נוציא את זה לאור ב2 עותקים. את עוד תראי. זה יהיה נפלא.״
אני מחייכת אליו חיוך רחב. ״סגור. היום בבית שלך בשעה 16:00. ואל תאחר.״
הוא צוחק כשנשמע הצלצול, ואני מנופפת לו קלות והולכת משם, בעלת מצב רוח יותר מרומם מהרגיל.