הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 25

אביה כבר חיכה לה בחדרה. יותר נכון, זה היה מכתב ממנו. הוא נח על מיטתה כך שראתה אותו ישר כשנכנסה.
היא לקחה אותו והרגישה שהיא צריכה לחשוש מהנורא מכל…
"בתי היקרה,
אני רוצה שתדעי שאהבתי אותך, ואני מצטער שלא הקדשתי לך זמן. אני מצטער שלא הוצאתי אותך מהארמון להכיר אנשים – חברים.
אני מצטער שלא סיפרתי לך הרבה דברים. תני לי לפצות אותך……."
אמבר המשיכה לקרוא את המכתב כשדמעות בעיניה. היא ידעה שעדיין יש דברים שאביה מסתיר ממנה, אבל עכשו זה בסדר. היא יודעת את מה שהיא צריכה לדעת. היא ניגבה את עיניה וקיפלה את המכתב.
מחר יתחיל המבחן הרביעי שלה, היא צריכה להיות חזקה.
היא הלכה לישון בדיוק כשמרי נכנסה לחדרה.

"אז אנחנו נתראה שוב בסוף המבחנים, אני מניחה." אמרה הנסיכה בעצב. המשרתות כבר התחילו להתרגל אליה שוב כנסיכתם אהובה, ועכשו הן עומדות בצד ובוכות על עזיבתה.
היא ראתה מהצד את הנסיך ויליאם ושון נכנסים לכרכרה. כל הבוקר הוא רק התרחק ממנה ואפילו לא העיף מבט אחד לעברה. היא הניחה שכנראה משהו שהיא אמרה אתמול פגע בו, אבל היא לא ידעה איך לגשת אליו, במצב הזה.
אביה ניגש אליה וחיבק אותה. ראשו עבר ליד אוזנה "אני מקווה שסלחת לי. תשמרי על עצמך," לחש. הוא שיחרר אותה מאחיזתו וצפה בה עולה עם מרי לכרכרה. 'מרי כבר תדע להדריך אותה בזמן הנכון' חשב ונכנס חזרה לארמון כשהכרכרה עזבה את החצר.'ואני מקווה שביתי תדע לעשות את הבחירה הנכונה.'
הוא נכנס לחדרו והתיישב על יד השידה. מאז שאשתו מתה, הוא הרגיש שהוא מתחיל ללכת לאיבוד. הוא זנח את התייחסותו לביתו והשקיע הכל בתינונים.
"אדוני? אתה צריך משהו?" שאל משרת שהיה שם.
חיוך קטן עלה על שפתיו של המלך שכשאמר "חלב חם" וצפה במשרת עוזב. כשהיה בטוח שאף אחד לא מאזין אמר, "אמבר, תהיי בטוחה."

"אז, אתם לא מדברים?" שאלה מרי את שיניהם. עיניה עברו מהנסיך אל אמבר, וחזרה אל הנסיך.
"היא לא סגורה על עצמה. כשתהיה, תדבר איתי." אמר ויליאם כשפניו מופנות לחלון.
"אני כן סגורה על עצמי." אמרה אמבר ולא הסירה את עיניה ממנו. "אבל אני מעדיפה לגמור עם המבחנים ו-"
"לא את לא! את אומרת שאת אוהבת אותי אבל את לא מוכנה להישאר איתי ללילה אחד? את אפילו לא זיהית אותי בפעם הראשונה נפגשנו." הטיח בה בכעס. עיניו התחילו לעקצץ והוא חשש שהדמעות יתחילו לעלות בעיניו. הוא העיף מבט חטוף לעברה וראה את ההלם על פניה. מרי עברה לשבת בקצה ומלמלה "אוץ"
"מצטער לא-"
"אני לא יכולה לספר. אסור לי לספר.." התחילה להגיד וכיסתה את פניה.
הוא התקרב אליה. חוסר אונים התחיל להשתלט עליו."את לא חייבת לספר. זה בסדר. אני מצטער שצעקתי עליך." אמר.
"לא אתה צודק, אני באמת רעה." אמרה והסתכלה עליו.
"מה? אני לא אמרתי –"
"אבל זאת הייתה כוונתך, נכון?"
"לא, לא הבנת-"
"מה לא הבנתי? אני הבנתי הכל אתה-"
"פשוט תשתקי! " אמר והצמיד את שפתיו לשלה. הנשיקה ארכה עוד קצת זמן (בגלל שמההלם אמבר לא הצליחה לעצור אותה..) והם שמעו את מרי ממלמלת "אני לא ראיתי כלום…"הם התחילו לצחוק וויליאם משך אותה לנשיקה נוספת, עמוקה בהרבה מהראשונה.
"ילדים קטנים…." אמרה מרי וקברה את ראשה בתוך החלון.