שפתיו

שפתיו

האם אתה רוצה לדעת את סיפורי עמו?
ראיתיו לראשונה על שפת-הים באלכסנדריה . הייתי בגיל חמש-עשרה והוא היה קרוב לגיל שלושים וחמש: גדול, חזק ומאוד גבוה, גופו היה שזוף ומגרה מאוד. עיני נצמדו אליו, בוחנות אותו בעיון רב: עיניו גדולות וחולמניות, פניו גדולים ועגולים, ושפתיו!
שפתיו היו מגרות, הן דמו לקשת הממתינה לשלוח חץ של חיוך מלבב.
עיניי נצמדו את שפתיו,
מכל אבריו רק את שפתיו הצטיירו במוחי.
אהבתי את שפתיו והשתוקקתי אליהן.
בלילה חלמתי רק על שפתיו.
למחרת שוב פגשתיו על החוף. עיני שוב לא יכלו להפסיק מלהביט בשפתיו.
ושוב בלילה חלמתי רק על שפתיו!
ביום השלישי ראיתי אותו מדבר אל אחת הבנות. הרגשתי בקנאה רבה, אני יודעת כי אין לי זכות לקנא הרי איני מכירה אותו או אותה, אך הקנאה לא נתנה לי מנוח. עיני נשארו צמודות אל שפתיו המדברות והמחייכות בחיוך מקסים שלא אשכח. הייתי רחוקה רק מספר צעדים ממנו, אך הוא לא זיכה אותי ולו במבט חטוף אחד. קמתי ממקומי והתחלתי להתהלך מולו הלוך וחזור בתקווה שירגיש בנוכחותי, אך הוא לא הפסיק את שיחתו עם הבחורה ולא העיף אלי מבט. התיישבתי על כסא-נוח צמוד אל הכסא עלו ישב, והמשכתי להביט את שפתיו.
עבורו ימים ואני רואה אותו על החוף מדי יום, לבדו או בחברת צעירים וצעירות.
לא הפסקתי להביט אל שפתיו, והוא אינו מרגיש בנוכחותי.
שפתיו רדפו אותי ביום ובלילה.
והעזתי!
התחלתי להלך מולו במשך שעות כשאני מביטה אל שפתיו וכל גופי רועד. ולאחר-מכן הייתי מרגישה בבושה וחוזרת למושבי הצמוד למושבו.
והעזתי יותר!
התחלתי לחייך אליו, חיוכים חטופים ובישנים. הוא לא שם לב אלי, כאילו איני קיימת בכלל. הוא לא ראה אותי. לפעמים היה יושב וקורא בספר, או מדבר אל חברים וחברות, או משחק בכדור.
אותי הוא לא ראה
לא ראה את עיני הממוקדות בשפתיו שאותן אהבתי כל-כך!
לא יכולתי לעשות יותר מכך, אני בחורה ביישנית ומסורתית, היו ידועים לי כל הדרכים שהבנות נוקטות כדי לצוד את הגברים ברשתן, אך לא יכולתי לנהוג כמותן. אפילו לא העזתי לספר את אשר בלבי לחברות הטובות ביותר כדי שייעצו לי כיצד עלי לנהוג ולהנחות אותי איך אוכל להגיע אליו כדי שירגיש בקיומי.

היתה לי פתאום הרגשה מוזרה!
אני רוצה לנשק את שפתיו שהוציאו אותי מדעתי.
הרגשתי בושה גדולה ממחשבה זו, אך במיטתי בלילות, חיבקתי את הכרית ונישקתי אותה בחום ואני מדמיינת שאני מנשקת את שפתיו.
למחרת בבקר חיפשתי אותו בחוף אך לא ראיתיו. וכך גם בימים הבאים, הוא נעלם מהנוף, נעלם מהחוף, הרגשתי את עצמי מיואשת ונטושה. ידעתי כי הוא סיים את החופשה וחזר לקהיר. עזב אותי ואני לא יודעת עליו כלום מלבד שמו "עאדל", כפי ששמעתי את חבריו מכנים אותו.
הקיץ הסתיים. חזרתי לקהיר, אך שפתיו המשיכו לרדוף אותי והייתי מנשקת את הכרית ואני מדמיינת את שפתיו. התחלתי להלך ברחובות העיר, מביטה בכל דמות של אדם ובכל כלי רכב שעובר בתקווה שאתקל בו ואראה את שפתיו. פניתי למדריך הטלפון והתקשרתי לכל מי שנשא את השם "עאדל" בתקווה שאשמע את קולו. כל הניסיונות לא הצליחו לי.
אך שפתיו!!
איני מסוגלת לשכוח את שפתיו!!
ופתאום ראיתי אותו ברחוב סלימאן כשהוא נוהג את מכוניתו הקטנה. עמדתי מולו ולבי דופק בחזקה כאילו רוצה לצאת מבין צלעותיי. חזרתי הביתה, שותקת ומאושרת, כאילו חזרתי מפגישת אהבים עמו.
בלילה נשקתי את הכרית שהיו עבורי כתחליף לשפתיו.

החורף עבר ושוב הגיע הקיץ. נסעתי לאלכסנדריה. חיפשתי אותו בחוף, אך הוא לא היה. וכך במשך מספר ימים. אני ממתינה לו והוא אינו מופיע.
בסוף הוא הגיע!
שוב דפיקות הלב! שוב הרגשת האושר והשמחה!
עיני שוב הביטו אל שפתיו המגרות, שוב התהלכתי מולו ושוב ניסיתי להסב את תשומת לבו אלי. הוא היה עסוק בענייניו ולא העיף ולו מבט חטוף לעברי.
מדוע אינו מביט אלי?
אני בחורה יפה ומושכת!!
כיצד עלי להכריחו להביט אלי?
כל ניסיונותיי לא הועילו.
הוא עסוק!
אני לא קיימת עבורו!

הקיץ עבר, ושוב החזרה לקהיר בלי שהצלחתי להסב את תשומת לבו אלי. כל שידעתי עליו כעת הוא שמו המלא: "עאדל ראוף, עובד של משרד החוץ.
חזרתי לקהיר בתקווה שלפחות אוכל לדבר עמו בטלפון. עבר חודש ימים ולא העזתי לצלצל אליו. אני בחורה מסורתית וביישנית, לא כמו רוב הבנות. לא העזתי לצלצל.
אך בסופו של דבר הצלחתי לגבור על ביישנותי וצלצלתי אליו.
שמעתי את קולו!
בטח זה היה קולו!
לבי ידע שאני מדברת עם אהובי!
קולו הרך והנעים שאל:
מי זאת?"
עניתי וכולי רועדת: "בחורה אחת".
ענה לי בקול משועשע: "
באמת!! לא ידעתי שאת בחורה!".
וצחק, גם אני צחקתי יחד עמו והרגשתי כאילו הוא מחבק אותי ואני נושקת לשפתיו! לא ידעתי כיצד להמשיך את השיחה. אמרתי: "אתה אינך מכיר אותי אך אני מכירה אותך, האם אוכל גם מחר לדבר עמך בטלפון?". ענה לי בקול שקט: "בטח את יכולה, אך יהיה עליך לצלצל ללונדון". עניתי בקול בכיני: "האם אתה נוסע?". ענה לי: "המטוס שלי ימריא לשם בעוד שעתיים". שאלתי: "מתי תחזור?" ענה: "בעוד חמש שנים". השפופרת נפלה מידי, נפלתי מעולפת. בכיתי והייתי מיואשת. עברו השנים ואני לא מפסיקה לחלום על שפתיו.
האם שכחתי אותו?
לא!
כיצד אוכל לשכוח את אהבתי הראשונה?
כיצד אוכל לשכוח את שפתיו?
לא אשכח את שפתיו לעולם!!
נישאתי בגיל תשע-עשרה. הלכתי לבעלי ושפתי-אהובי מלווים אותי אפילו ביום הכלולות. דמיינתי כי בעלי היושב לידי, הוא עאדל, אהובי. ואליו אני נישאת ולא אל בעלי.
כשבעלי נישק אותי בפעם הראשונה,
סגרתי את עיני ודמיינתי את אהובי.
לא יכולתי לסבול את נשיקותיו של בעלי.
לא יכולתי ללכת למיטה אלא לאחר שכיבתי את האור כשאני מסיבה לבעלי את הגב ולא מאפשרת לו לנגוע בגופי. הייתי עסוקה בכרית שראיתי בה את אהוב נפשי.

עברה שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש.
בטח אהובי חזר מלונדון.
האם יהיה לי הכוח לצלצל אליו?
לא!
לא יתכן.
אני אישה נשואה.
מספיק לי שאני בוגדת בבעלי בדמיוני!
אסור לי לבגוד בו פיזית!
אסור לי להתקשר לאהוב נפשי!
אך שפתיו לא עזבו אותי!
הסתובבתי ברחובות קהיר,
נסעתי לאלכסנדריה כדי לחפש אותו.
לא ראיתי אותו.
עברו עשר שנים.
וראיתי אותו!
ראיתי אותו באולם הקול-נוע. ראיתי את שפתי-הקשת המגרות שלו.
אהובי היום הוא בן ארבעים ושש שנים.
שערותיו הלבינו וגופו הצטמק
אך שפתיו נשארו כפי שהיו
הוא אהובי ומחמד נפשי
אני אוהבת אותו!!
אני רוצה את שפתיו!
רציתי לחייך אליו ולאומר: "ברוכים הבאים". נצמדתי אל בעלי כדי להתגונן ממחשבותיי. ראיתי אישה היושבת ליד אהובי, חשבתי שאולי זו אשתו. הרגשתי קנאה ושנאה כלפי האישה הזו.
הרגשתי נבגדת!
הרגשתי שאני קרובה לשיגעון.
אני משוגעת החיה בעולם משוגע!
איני מצליחה להתאושש.
איני רוצה להתאושש משיגעוני!

עבורו חמש שנים נוספות.

בעלי נפטר!
בכיתי עליו. בכיתי הרבה. אך לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שאני שוב חופשית. אני יכולה כעת להתקשר לאהובי. מחשבות אלה התרוצצו במוחי אפילו בחדש האבל על מותו של בעלי. התביישתי למחשבות אלה והתפללתי לסליחה ולמחילה מאלוהים ומבעלי, אך לא יכולתי שלא לחשוב על שפתיו. העזתי לצלצל לאהובי. המשרת ענה שעאדל נמצא בפריס. שאלתי: "גם הגברת נסעה עמי?". המשרת ענה: עאדל אינו נשוי. הוא רווק".
ושמחתי!!
שמחתי לדעת כי גם הוא פנוי וכי יש לי סיכוי לנשק את שפתיו.
סירבתי להינשא שנית. חיכיתי לו! חיכיתי לשפתיו של אהובי!
עברו שנתיים ואני ממתינה לו.
בביקורי אצל חברתי הרופא בבית החולים נודע לי כי שעאדל ראוף עבר ניתוח לב פתוח והיא שוכב בחדר הסמוך. לא ידעתי מה קרה לי, פרצתי לחדר בו שוכב אהובי. הוא שכב במיטה בעיניים עצומות. לא הרגיש בנוכחותי. התקרבתי למיטתו והבטתי את פניו העייפים.
התכופפתי ונשקתי לשפתיו.
אחרי כל עשרות השנים שעברו.
אחרי שהזקנה דבקה בנו!
אחרי כל החלומות על שפתיו
אני כאן, לידו
ומנשקת את שפתיו!
פקח את עיניו והביט בי בשקט. הביט אלי ושפתיו פתחו בחיוך מקסים ושאל: "מי את? נדמה לי שאני מכיר אותך!"
לבי דפק בחוזקה ועניתי כשאני משפילה את עיני מבושה : "אני פאיזה".
הביט בי ולא ענה.
עמדתי מולו מבולבלת ולא ידעתי האם עלי להישאר לידו או לעזוב את החדר. אך נשארתי עומדת,
בוהה בו ואני משותקת.
שוב חייך ואמר: "אני בכל-זאת מרגיש שאני מכיר אותך, אך איני יכול לזכור מאין!".
ישבתי על מיטתו, כולי רועדת ומבולבלת!
מביטה אל שפתיו!
ידעתי כי הוא יהיה שלי
ידעתי כי אוכל לנשק את שפתיו
לא אפסיק לנשקם עד ליום מותי!
סיפרתי לו את כל סיפורי.
סיפרתי לו את געגועי אל שפתיו
וזכיתי בשפתיים עליהם חלמתי.
נישאתי לו! נישאתי לו והוא איש זקן וחלש
אהבתי את זקנתו,
את חולשתו ואת שפתיו!
כעת אתה שוב תשאל:
מדוע נישאתי לאיש זקן?
האיש הזקן הוא אהובי
אך שפתיו לא יזדקנו לעולם.