זמן שונה פרק ראשון תרדו לרציתי להוסיף..

התעוררתי ליום שהוא כולו חיוכים ומתנות "ולנטיין"
מילמלתי בכעס בעיקר בגלל שזה עומד להיות היום
הכי בודד ועצוב שהיה לי בפנימיה מאז ומעולם
אף אחד בפנימיה לא מדבר איתי ונראה כאילו אני שקופה בפני המורים
ניסיתי לפנות אליהם כאשר כתבו עלי דברים וכאשר כינו אותי בשמות,
אך הם לא עזרו הם אפילו לא הרימו את עינייהם אליי, אפילו לא ניסו
להגיד לי נתפל בזה, צכוון שלדעתם לא היה במה לטפל היה מישהו
שמציקים לו וזהו, ככה היה מאז ומעולם והם כבר הפסיקו לנסות
"היי הנה המכוערת ההיא באה"נשמע קולה של שרה שהייתה מלכת השיכבה
הפסקתי כבר מזמן להשים לב אליה אך היום הזה שחט אותי כבר ברגע שהתעוררתי
כך שלא היה לי כוח אליה, או אל אף אחד אחר במשך היום הזה אז פשוט
הברזתי אל הספריה, הספרניות כבר אפילו לא שאלו מה אני עושה שם
אלה רק חייכו אליי ואמרו לי "בוקר טוב" הם ידעו שאין דרך לדובב אותי
הייתי ספר סגור "סלווה" עיניתי להן בוקר טוב בלטינית, הלכתי אל
עבר סוף הספריה אל המקום בו אף נער מן הפינימה לא מגיע,
אף אחד בפנימיה הזאת לא קורא מרצונו החופשי, אלה רק כדאי
להכין שיעורי בית והספרים באגף זה לא נכללים בספרי החובה וזאת
אומרת שרובם עומדים כבר שנים ללא תזוזה, התיישבתי בפינה
וחיפשתי ספר שנראה מעניין, עמדתי לוותר כשראיתי ספר בכריכה עבה
וחומה ללא כותרת פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא על מקום
שאינו קיים יותר, על תקופה שהייתה ונגמרה בדיוק כמו כול דבר בעולם
ותוך כדי קריאה הרגשתי כאילו אני נרדמת אך גם כאילו אני נמשכת אל תוך הספר
ההרגשה הזאת היתה הדבר האחרון שזכרתי, כי ברגע שהתעוררתי שוב
ישבתי במקום לא מוכר שנראה עתיק וחשוך "חיכיתי לך " נשמע קול עמוק
מקצה החדר ומתוך אינסטינקט נצמדתי אל הקיר "מי את?" שאלתי בחשש
"ולמה חיכית לי?"