בתוך ים של ערפל

בתוך ים של ערפל .

שאני חושבת על החיים שלי אחרי ולפני המכה , אני מבינה שבעצם אני לא אותו אדם , לא אותו יצור אנושי .
המהפוכות האלו שהחיים גורמים לך לעבור , הם מחשלות אותך מחזקות נותנות לך את הכח להמשיך .
וחוץ מזה למדתי להסתדר לבד , כי איך הולך המשפט ?
"אם אין אני לי מי לי ?"

פרק א ' שינויים

שלום שמי איירה, כן זהו שמי ,שם כזה.
שם רחוק רחוק עם צליל עמום של ארץ זרה… אל זהו שמי .. איירה .
אימא שלי לא הייתה מהארץ, אני לא יודעת בדיוק מאיפה הייתה אני רק יודעת שהייתה בשואה ושהיא וסבתא היחידות מהמשפחה שניצלו ..
ואבא ? את אבא אף פעם לא שאלתי כי אבא שלי שקט כזה, ומדבר רק שמוכרחים . יכולתי להגיד שקיבלתי את הגנים השקטים ממנו, אבל זה יהיה סתם תירוץ אני פשוט אוהבת שקט ,לחיות בתוך העולם שלי, בעולם הקסום שלי ,הדמיוני ..
אבא שלח אותי לא פעם לפסיכולוגיות שונות , אבל לכולם הייתה את אותה הבחנה … " זה לא שהילדה לא בסדר " שמעתי את אבא מדבר בטלפון עם אחת הפסיכולוגיות " היא פשוט לא לגמרי פתוחה לעולם, … עוד כמה שנים זה יחלוף, אל תלחץ עליה . תיתן לה פשוט להתרגל למצב החדש .. "
אבא המהם ושאל " איזה מצב חד ש? "
" אתה יודע, ילדה אחרי מות אימא לא מדברת הרבה .. תיתן לה חודשיים שלושה, וזה יעבור
אני מבטיחה. "
ואני חשבתי לעצמי ,שמי היא חושבת שהיא ולמה היא מבטיחה הבטחות בשמי … וכאילו שהיא יודעת מה עובר עלי !
אבל עבר חודש, וכבר לא כעסתי עליה, כי אני לא בנאדם כזה .
ובאמת ,לא התחלתי להיות כזאת מאז שאימא מתה … פשוט , פשוט זה התחזק .
אתם מבינים כי בלי אימא זה יותר קשה הבית נראה יותר ריק ואפור.
אימא שלי, היא הזיווג המתאים לאבא! פשוט ככה ,הוא איש משעמם חסר חיים וחסר אור והיא תוססת שמחה וקורנת , הייתה לפחות .
אתם בטח שואלים את עצמכם איך היא מתה,
אבל כל מה שאני יכולה לומר זה שזה לא ברור אבל יש לי השערה שאני לא רוצה לעלות בפני אבא כי אני יודעת שהוא יכעס …

אתם מבינים אימא שלי טוליכה הייתה אישה יפה .. אישה מאוד יפה .. אי אפשר להגיד שאני דומה לה … חוץ מהעיניים … העיניים האפורות המהפנטות שלה .. קיבלתי את אותו הצבע רק שונה טיפה פחות חזק ..
טוב אני לא אסחף כי לתאר את אימא שלי זה עולם ומלואו וגם כל הספר לא יספיק .. לא שזה ספר !
זה יומן .. יומן בצורת ספר .. או יותר נכון להגיד ספר שלעולם אבל לעולם לא יקראו …
אז מה שהתחלתי להגיד הוא שהייתה לי השערה שלא רציתי להגיד לאבא אבל אני כמעט בטוחה שהיא נכונה ..
אתם מבינים .. אנחנו גרים בירושלים קרוב לעיר העתיקה .. זה לא שכונת פאר ויש הרבה .. אתם מבינים .. פושעים גנבים ו… אנסים …
אני חושבת שאין מה להמשיך ולתאר במילים .. אני רק יכולה לגלות לכם שבדו"ח של המשטרה על המקרה היה כתוב שהיא נמצאה שרועה ערומה בפינת רחוב מלאת חבלות . מתה .
אני חושבת שאתם כבר מבינים לבד מה קרה לה ,לדעתי גם אבא מבין אבל הוא מנסה להתכחש הוא לא רוצה להאמין שזה באמת קרה .
אבל הוא יודע שכן .. אולי הוא מנסה גם להתחמק מהאשמה כי הרי אמא מתה קרוב לגן הפעמון ליד המכללה שבה הוא מרצה.
אני רוצה גם לספר מה הרגשתי שסיפרו לי שאימא מתה .. אתם מבינים אני יכולה לפרוק את זה כי אני יודעת שאף אחד לא יקרא …
אבל גם אם כן, אני מבקשת , לא ללעוג לי כי זה באמת מה שהרגשתי .
אז ככה זה היה ביום שני בערב אחרי שחזרתי משיעור גיטרה ( שדרך אגב אימא הכריחה אותי ללכת לשם ללמוד ) נכנסתי מותשת לבית שכל האצבעות שלי אדומות וכואבות .
ופתאום הרגשתי מין מועקה בבטן, מין מועקה שאי אפשר להסביר ,כאלו אני יודעת שמשהוא רע הולך לקרות ..
אני יודעת שאם אבא יקרא את הסיפור הזה, הוא בטח יאמר לי שהוא חושב שהרגשתי את המועקה אחרי שסיפר לי על אימא ..
אבל באמת שלא ..
תראו הוכחה ,אני לא מתכוונת להראות את זה לאף אחד ככה שאני לא צריכה לשכנע אף אחד אז בעצם … אני אומרת את האמת ….
אז אני ממשיכה , הרגשתי כאילו משהוא רע הולך לקרות … אתם מבינים הרגשתי כאילו מזדחל לי זחל ארסי בתוך הבטן ומאיים לעקוץ אותי …
אבל לא העליתי את האפשרות שאולי קרה משהוא לאמא ,לא חשבתי שיכול באמת לקרות לה משהוא … ההרגשה הרעה רק התחזקה שנזכרתי שנפרדתי ממנה בריב .
באותו הזמן, שניסיתי בכוח לשכנע את עצמי ששום דבר לא קרה ושאני סתם מדמיינת ,נכנס אבא לחדר.
לא שמתי לב אליו והמשכתי בוויכוח הפנימי שלי .. אבא השתעל , הרמתי את ראשי בהפתעה ..
העפתי בו מבט, ומייד הבנתי שמשהוא לא כשורה , הפנים של אבא סימנו רעות ..
" איירה .." פנה אלי בקול עדין שכלל וכלל לא התאים לחזותו המאיימת , אותה חזות שגידלה אותי מאז נולדתי ..
" אנחנו צריכים לדבר .." לחש .
" עכשיו ?" שאלתי " כן " אבא אמר " עכשיו .." התפלאתי ,
תבינו , אבא לא היה מסוג האבות של שיחות עמוקות או של סתם שיחות חולין , הוא דיבר רק היה חייב ומפה לשם זרק מלה כמו
" איירה תסדרי את החדר … " או " איירה תעזרי לסחוב שקיות מהאוטו ".
אבא תמיד היה השוטר הרע ואמא הייתה השוטרת הטובה … ככה גדלתי .
זה לא באמת הפריע לי אף פעם, כי הייתה לי את אמא שהגנה עליי מפניו .
אז בואו נמשיך .. אייפה הייתי ?… אה כן שהוא אמר שאנחנו צריכים לדבר .
הוא תפס את ידי וליטף את ראשי , דברים שבדרך כלל לא מתאימים לו ,לא הייתי רגילה למגע ידו המחוספס העובר על ראשי ברכות כאילו אני עשויה חרסינה .
" את מבינה " לחש " לפעמים קורים דברים שלא אמורים לקרות .."
"כמו מה ? " שאלתי בחוסר עניין .
" כמו .. " קולו גווע " כמו מחלות כמו מלחמות כמו … כמו מוות "
אני יודעת שזה ישמע מופרך אבל באותו רגע הייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותי.
שאני חושבת על זה עכשיו אני מתארת לעצמי שהעדפתי להאמין בזה , ולא לחשוב שקרה משהוא לאמא .
" מה עשיתי ? " לחשתי " אתה הולך להרוג אותי ? " רעדתי.
פניו נפלו " איירה זה באמת מה שאת חושבת עלי … ?" לחש ברעד " את באמת חושבת שאני מסוגל לפגוע בך לרעה ??" עיניו דמעו …
כאב לי עליו ,לא רציתי לפגוע בו , אבל עדיין הסיפור על רצחתי נראה לי הכי הגיוני .
" איפה אמא ?" שאלתי מנסה להפנות את כיוון השיחה למקום יותר נוח
" איפה היא , היא הייתה אמורה כבר לחזור … "
פתאום המחשבה הנוראה הכתה בי כמו ברזל, חשבתי שאולי פגע באמא. .
אולי הוא ממש כעס , ואז פגע בה ?!
אולי הוא הכה אותה ? אולי בעצם היא ברחה מהבית ,אולי … אולי היא ברחה בגללי ?

" היא לא תחזור …." לחש בקול רועם .
לתשובה הזאת לא ציפיתי זה עורר אותי ממחשבותיי כמו סטירה מצלצלת על הלחי .. או אפילו יותר מדויק ירייה ישר בלב …
" מה קרה לה ?" שאלתי ברעד " מה קרה לה !?איפה היא אבא ?!איפה אמא??!! מה עשית לה, מה ??!! איפה אמא ?!!…. "
אני לא ממש זוכרת ,אבל אני חושבת שהתחלתי להשתולל בחדר , צרחתי צרחות איומות הכיתי את עצמי , והטחתי את ראשי בקיר קיללתי את אבא קללות שלעולם לא אוכל לסלוח לעצמי עליהם ..
ואבא שתק .. פשוט שתק .. בכל הזמן שהתפרעתי הוא פשוט שתק ..
ואז באחת קם ונתן לי סטירה מצלצלת על הלחי . הביט בי ויצא מהחדר ..
ואני חשבתי לי לעצמי שני דברים :
אחד : על אמא וזה הייתה המחשבה עיקרית שלי
ושתיים על המבט שלו המבט הכואב שלו . על אותו מבט שלא אשכח לעולם … .