החיים ע"פ קייט! פרק 5

מהר מאוד השמועה התפשטה.
קורי הובלה אל בית החולים והמנהל כינס את כולם לשיחה חשובה!
כניראה שלקורי יש בעיה כלשהי כי המנהל הסביר שהיא הייתה בטיפול פסיכולוגי 8 שנים.
תמיד אמרת שהיא מטורללת…
"ולסיום אני רוצה להודות לראיין שהיה איתה ודאג לה, הוא ממש גיבור" הוא אמר בגאווה והסתכל על ראיין.
אם הוא רק היה יודע שבגללו היא ניסה להתאבד הוא כבר לא היה כל כך גאה.
נאנחתי, ידעתי שאני זאת שבעצם הצלתי את החיים שלה. אבל לא רציתי שישאלו אותי שאלות ויתאספו סביבי. בכלל.. אני לא אוהבת להיות במרכז.
השיחה נגמרה. כולם יצאו מהאולם הגדול שבו בדרך כלל מתכנסים.
"הקורי הזאת ממש מטורפת אהה?" שאלה אותי דייאנה תוך כדי שאנו הולכות בחזרה לכיתה.
"כן.." מלמלתי.
התמונות של קורי חותכת לעצמה את הוורידים, את כל הדם שהיה שם, הרגשתי סחרחורת.
"קייט, הכל בסדר?" שאלה אותי דייאנה בדאגה.
"כן.. בטח" אמרתי.
"את קצת חיוורת" אמרה.
"אני בסדר!" הגברתי את קולי.
"אוקיי,אוקיי" אמרה והרימה את ידיה לכניעה.
ואז היא התחילה לדבר על ראיין. על כמה שהוא מקסים,וחתיך, וגיבור ומושלם..
"את יודעת מה.. אני חושבת שאני באמת לא כל כך מרגישה טוב..את יכולה להגיד למורה שהלכתי הביתה?" שאלתי.
"כן..טוב..תרגישי טוב" אמרה ובמהירות נכנסה לכיתה.
התקדמתי לעבר היציאה.
יש לי ארבע שעות של חופש עד שאני אחזור הביתה ואתחיל לעשות את מטלות הבית וללכת לעבודה בקפה.
החלטתי לנצל אותם ומצאתי את עצמי לוקחת אוטובוס לבית החולים.
עליתי במדרגות, שאלתי את האחות החביבה איפה החדר של קורי מקוואייר.
היא אמרה לי שבחדר 536.
התקדמתי לעבר חדרה. הדלת הייתה פתוחה.
נכנסתי .
ראיתי אותה שוכבת על המיטה לבדה.
"ק..קורי?" שאלתי.
היא הסיתה אליי את מבטה.
"ק..קייט ?" שאלה.
"היי" חייכתי.
"מה את עושה פה?" שאלה .
"באתי לראות מה שלומך…איך את מרגישה?" שאלתי והתיישבתי על הכיסא שהיה ליד מיטתה.
"בסדר.." אמרה קצרות. "את לא היית אמורה ללמוד עכשיו?" שאלה.
"הייתי אמורה.." ציחקקתי.
היא צחקה גם. "יכול להיות שקייט ג'ונס הבריזה מבית הספר?" שאלה בציניות.
צחקתי.
"מה עם ראיין?" שאלה.
"את עדיין חושבת עליו?" שאלתי מזועזעת.
"אני בחיים לא אפסיק לחשוב עליו" אמרה.
"אני לא מבינה, הוא כישף אותך או משהו כזה?"שאלתי. אני לא מאמינה שהיא עדיין חושבת עליו!
"קייט, הוא מושלם. את אולי שונאת אותו וחושבת שהוא חרא של בנאדם אבל אם באמת תכירי אותו , תאמיני לי שאת תתאהבי בו בשנייה. התאהבות היא סוג של כישוף…אז כן, כניראה שהוא כישף אותי" אמרה.
דיי הופתעתי, לשמוע דברים שיוצאים מהלב ועוד מהלב של קורי זה לא דבר ששומעים כל יום.
"טוב.. אני חייבת ללכת, תרגישי טוב" אמרתי כי..פשוט לא ידעתי מה להגיד.
ברור שהיא תגיד שראיין הוא נשמה טובה, הרי היא מאוהבת בו עד מעל הראש.
זה כבר הפך לאובססיה.
"ידעתי שלא יהיה לך מה להגיד" אמרה בחיוך מתגרה.
"יש לי מה להגיד" אמרתי.
"בואי נשמע" ליגלגה עליי.
"את – אובססיבית – ! " אמרתי והלכתי משם.
הייתי עצבנית קצת, באתי לבקר אותה, לשמח אותה.
אני מודה..כל דבר שראיין קשור אליו מעצבן אותי וגורם בסוף לצרות,
לא רציתי לגמור את הביקור ככה, באמת שלא רציתי.
הלכתי לפארק, ישבתי על אחד הספסלים הרגשתי כל כך רע.
"מישהי פה עצובה" שמעתי קול מוכר אומר.
הרמתי את ראשי ומולי ניצב ראיין , הוא חייך.
שתקתי והשפלתי שוב את ראשי.
שיחקתי באצבעותיי .
"מה יש לך?" שאל והתיישב ליידי על הספסל.
"אני מקווה שאתה מתכוון לבקר את קורי" אמרתי אחרי כמה דקות של שקט והסתכלתי עליו.
"אני ממש לא מתכוון ללכת לבקר אותה" אמר.
"מה? למה ?? היא חברה שלך!" התעצבנתי.
"הייתה חברה שלי! היא עכשיו האקסית שלי, ואני לא חייב לה כלום! שתגיד תודה שבכלל הצלתי אותה!!" אמר.
"אתה לא מתבייש? בגללך היא בכלל בבית חולים וחוץ מזה שאני הצלתי אותה! ואת זה שנינו יודעים!!" צעקתי עליו וקמתי, כל כך אין לי כח אליו.
"רגע לא חכי, צודקת" אמר ותפס בידיי.
"אל תיגע בי!" אמרתי.
"למה מה תעשי לי?" שאל בתגרות.
"הרבה" אמרתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
ללא הצלחה.
"תעזוב אותי" אמרתי.
"למה לי?" שאל.
"ראיין" צעקתי עליו.
ניערתי אותו כדי להשתחרר מידו.
"אני-שונאת -אותך-!" אמרתי.
"כנ"ל " אמר באדישות.
ואז ממש התעצבנתי , נתתי לו מכה עם המרפק ושחררתי את ידי.
"מפגרת זה כאב" אמר.
"זאת הייתה המטרה" אמרתי.
"קייט" אמר בכעס.
אוקיי, זה הזמן שלי לברוח…