מה שקורה לי בפנים .

צריך להתאפס . כבר יותר מידי זמן עבר לו וזה כבר הופך להרגל .
שכחנו לרגע איך נראים החיים מבחוץ .
לרגע זה היה קצת בסדר , קצת מותר , שזה היה עוד רק בשביל לא להרגיש בחוץ לבד .
עכשיו המצב משתנה , בדיה הופכת מציאות בעיני אנשים לא פחות משכילים ממני , ואולי אפילו יותר.
שיחות עמוקות מתנהלות על מקשי המקלדת ושכחנו כבר מה זה להסתכל בעיניים .
ולרגע אני מרגישה צורך לצרוח , להזכיר את מה שהיה , לבקש שיחזור , אבל אז אני פתאום מבינה שזה לא אני בכלל , ושאני חלק מפה , ולא משם , ותפסיקי לבלבל את המוח . צריכים לעשות מה שטוב .
לשמרה ולעבדה . די די די לעבדה אנשים ! נאבדה כבר מזמן מתחת לערמות המלט והכיבושים , ואיפה הדברים שאליהם חיכיתי ? , איפה אהבה ראשונה אמיתית , איפה אמת וחיבור בין שני מינים ? הכל מתחיל ומתפוגג לעיניי במסך מיניות מערפלת חושים , ובתוך הערפול אני מתחילה הרגיש שהרגליים נרדמות .
והנמלים מטפסות לי במעלה הגוף אל עבר הלב , מטפסות ומרדימות אותו גם .
אני רוצה לברוח, לחזור להרגיש אבל יש לי רק ריק מבפנים .
ואולי , אהפוך ואהיה אלה שאותם אני שונאת , אולי אהיה דיכאונית , אולי אחפש ריגושים במקומות שלא טובים לאף אחד , בטח לא לי .
ואולי , פשוט אשב כאן בשקט , ואחכה שהכאב כבר יחזור .