המלך והמלכה

הוא היה עשיר. תרתי משמע. הוא היה עשיר בשכל וערמומיות. הכסף שהיה לו- לא היה שלו. אבל הוא עדיין הרגיש עשיר. הוא הרגיש מלך. הוא היה מלך הגנבים של ניו יורק. הוא היה מבוקש מאוד ע"י המשטרה. אבל הוא היה כול כך חמקן כך שמועלם הם לא ראו אותו ולא מצאו תמונות שלו. כך שאף אחד לא ידע עליו. הוא היה מלך בין הצללים. ורק הגנבים המסורים של העיר ידעו עליו. והם כיבדו אותו כמו שליט.
יום אחד הוא רצה יום חופש. טמטום של אנשים רגילים תמיד עשה לו כאב ראש. תוך דיבורים על גלידה הוא יכול בלי בעיות לקחת לבנאדם מאה שקל מהארנק, להשתיל מזוייפים- ולקחת את המפתחות שלו. הוא לא יכול היה להאמין שכולם כול כך תמימים. והם יכולים לעשות רק דבר אחד בכול פעם. הוא לא יכול היה להמאין שחצויו באמת קשור לדבר המגעיל הזה. הדבר הזה עם העיינים המזוגגות והמבט הישיר. חסר היצירתיות והחשיבה.
באותו היום מלך הגנבים של ניו יורק, אל מעודון צעירים. הוא עצמו אוליה יה בן 25- אבל ז לא אומר שמותר לו לשלול את השמחה והריקודים מחייו המסכנים- שאולי מספקים לו כסף ועושר. אולי. אבל אהבה ושמחה ואושר זה לא בדיוק מביא. בעיקר אוייבים ותחושות אשם.
הוא נכנס אל תות מעודון אפלולי למדי. הרבה אנשים חסמו את דרכו. רוקדים ושותים- מתמזמזים וצורחים. מדברים ומרגישים. שוכחים לרגע מכול הצרות בחיים בעזרת אלבהול, אהבה, ריקוד ושאגות. אבל כמלך הגנבים, הוא ידע שתמיד חייבים להיות בכוננות. הוא לא היה הגנב היחיד. והמילה "בגידה" תמיד ריחפה במין מתח אל מעל לראשיהם של הכנופיה הענקית שלו. לרגע הוא ניסה לשכנע את עצמו לרדת מיזה. הוא הרגיש שהגיע הזמן להתפרק ולצחוק. לרקוד ולשתות. "אז למה לעזאזל לקחת יום חופש עם אני לא הולך עלשות שום דבר נחמד?" הוא חשב לעצמו והתיישב ליד שולחן מאובק. נערה, בת 18 בערך, נגשה איו, לבושה בלבוד הכי מינמלחי שאפשרי. הוא הסיט את מבטו ממנה בנוקשות. הוא לא בא לפה בשביל הבנות.
"וייסקי בבקשה"
"2 ליטר או 3?" היא שאלה אותו בחיוך. עייניה היו מזוגגות. היא הייתה שיכורה לגמרי. והיא הייתה מוכנה בכול רגע להתרפק עליו. הוא הביט בה במין קשיחות. הוא ידע שעכשיו, שמנכנס. יהיה לו מאוד קשה לצאת. זהו. הוא תקוע פה עד שעות הבוקר המוקדמות. הוא נאנח.
"כוס אחת בבקשה, ילדה שיכורה" הוא מלמל. היא עשתה פרצוף נעלב והתיישבה על השולחן.
"לא מדברים ככה איתי!" היא אמרה בכעס ומשכה אותו אל הרחבה. היא אחזה בשתיי ידיו ונדנה אותן לפי קצה המנגינה.
"אתה באת לפה לרקוד, טיפשון!" היא צעקה וחיבקה אותו. הוא נאנח ועקב אחרי תנועותיה וחזר אחריה כמו מריונטה, בובה קטנה על חוטים. הפעם הראשונה שהוא הרגיש תלותי כול כך! הוא מעולם לא רקד, זה א'. ב'- תמיד היו תולים בו תקוות. עכשיו הוא היה לבד. ועם נערה מסקנה.
הוא הסתכל עלייה במבט בוחן. מסתכל בסקרנות על כול פרט בגופה. מראשה עד כפות רגליה. הוא סיכם לעצמו שהיא די יפה. אפילו- חתיכה ברמות. וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא חשב על המילים האלו ביחד. "חתיכה ברמות"
הוא היה מופתע מאוד מעצמו. הוא הרגיש משוחרר ושמח. הוא צחק וחייך. הוא חיבק ורקד. הוא הריגש שונה. כאילו כול גופו באוויר. ומה שהיה מצחיק- שהוא לא התקרב לבירה או משקה אחר שיכול לגרום לו להרגיש כול כך חופשי!
הוא הרגיש הכי טוב בעולם. היא הייתה מדהימה. וכך גם הוא. ואקליק ביניהם היה כמעט מידי.
הם יצאו למרפסת. מחייכים ושמחים. מדלגגים.
"מי את?" הוא שאל אותה.
"מי אתה?" היא אמרה בחיוך.
"אני מלך הגנבים של ניו יורק" הוא התע לגלות שהוא לא נבוך.
"אז אני המלכה" היא חייכה.