הם יהיו חיים מושלמים -פרק 2

פעם אמרו לי שאם אוהבים מישהו, אז צריך לשחרר אותו.
אז שחררתי את אבא שלי, ואני עדיין מחכה שהוא יחזור…
~~~~~

בסוף כיתה ה', ביום שישי בצהריים, שיחקתי עם אבא בזמן ששון התקלח. באותו שישי שבת זה היה התור של אבא להיוות איתנו.
"ניצחתי אותך!" צחקתי עליו והתחלתי לסדר את הקלפים מחדש. "בלה?" אבא שאל אותי בחרדה. "מה" עניתי לו בשיעמום והתחלתי לשחק. "אני.. אמ… אני רוצה.. אממ.." הוא גמגם. "אל תפחד ממני" אמרתי, עדיין בשיעמום, למרות שכבר ניהייתי סקרנית. "טוב, אז… יש לי.. אני… אמממ…" הוא לקח נשימה עמוקה ואמר: "יש לי חברה."
"בסדר." אמרתי. מה כבר יכולתי להגיד? שאני יודעת את זה? שהוא הסתיר מאתנו את זה כבר שנה? שהוא חושב שאני טיפשה? שאני כבר הבנתי את זה מהפתקים שיש לו על המקרר?
שתקנו. אחרי שני ניצחונות שלי שאלתי אותו: "זאת אמיליה?" הוא הסתכל עלי בהפתעה. "איך ידעת?" "סתם ניחוש." מילמלתי.
אמיליה התנדבה אצל אבא בעבודה כשהייתי בכיתה א'. היא היתה בת 18.

עברו שבועיים מאז השיחה שלי עם אבא. כל לילה אני מתעוררת מסיוטים שאמיליה היא אמא שלי. אני לא מספרת לאמא על השיחה שלי עם אבא. אני מפחדת ממה שיקרה. שזה יחזור לתקופה שאמא ואבא נפרדו. שכל ערב אמא תבכה. אני לא רוצה.

~צלצול להפסקה~
"בלה!!" כריס רץ אלי עם הכדור שלו. "כן?" הסתובבתי אליו. אני אוהבת לדבר עם כריס. "תקשיבי רגע, אני רואה שאת קצת עצובה בזמן האחרון. רוצה לדבר על זה אחרי בית ספר?" "בטח" חייכתי. כריס רץ לשחק ואני כבר חיכיתי לסוף היום.