לב חסר – חלק רביעי

שאלתי אותה בחשש קל "אמא, מה קרה? למה את בוכה?"
היא נסתה להחניק את הדמעות כשדיברה איתי.
בקושי רב היא ענתה לי וסיפרה ש…
סבא שלי נפטר.

הייתי בהלם.

סבא?

נפטר?

לא יכולתי לעכל את הבשורה הקשה, התחילו לרדת לי דמעות מעצמן, כאילו הבינו שהגורל המר כבר נחרץ ואין אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה.
המוח סירב להאמין אבל הרגש כבר התחיל לפעול, וכך מצאתי את עצמי בוכה,לא מאמינה למה שכרגע אוזניי שמעו.

סבא הוא…

הדמעות פרצו יותר ויותר. "לא יכול להיות!" אמרתי לעצמי.
איך?
מתי?
למה?!

סבא היה קרוב אליי מאוד. קשה לי לדבר עליו כבר עכשיו בזמן עבר.
סבא שלי הקרוב לליבי, חברי הטוב בעולם, הלך לעולמו.
הלך ולא ישוב עוד.
פתאום – נעלם.
מת.

אין עוד סבא שאפשר לשבת על ברכיו,
לדבר איתו, לספר לו מה היה בבית הספר,
מה קורה איתי, איך אני מרגישה,
כמה קיבלתי במבחן, את מי פגשתי היום,
מה עשיתי ומה המורה אמרה לי כשהגשתי לה את העבודה.

אני לא אשמע יותר סיפורים מפיו.
אני לא אראה אותו יותר לעולם.
אני לא אגיד יותר את המילה סבא.