The End of The Planet פרק 8

יצאתי אל המסדרון הצד והקודר, המסדרון היה ארוך מאוד, דבר שנועד לשבור את הנחקרים, זה גרום להם לחשוב שהם לא יכולים להינצל, עם כל צעד שלהם הם רק יתגלו יותר ויותר ואין להם לאן לברוח. כל המסדרון הזה הוביל לשני חדרי חקירות בסך הכול.
אנג'לינה נשענה על הדלת הלבנה של חדר החקירות הסמוך לזה שבו אני נחקרתי. איך שיצאתי היא חייכה, פרצה בבכי של אושר ורצה אליי. עטפתי אותה בחיבוק דב ונשקתי לה על שפתייה הרכות.
"ברואי נלך מהמקום הקודר הזה", לחשתי לה באוזן.
היא נדה בראשה והחלנו לצעוד. לא פצינו את פינו במהלך כל ההליכה. חשבתי על חבריי שנעלמו. שני אנשים יקרים לליבי נעלמו ביום אחד. למזלי יש לי את אנג'לינה שתעודד אותי על ידי אהבתה.
יצאנו מהמסדרון למבואה רחבת ידיים. החדר היה חסר רהיטים למעט כיסאות בשביל הנחקרים. הוא היה צבע כולו בצבע אפור קודר כמו המסדרון, גם פה במטרה לשבור את הנחקרים ולתת להם תחושה של חוסר תקווה מוחלט. המבואה הייתה מוארת במנורה לבנה יחידה שהטילה את האור שלה על מקום מרכזי במרכז החדר, כך שכל הכיסאות, שכולם היו צמודים לקירות, קיבלו אור יחסי, עוד טריק פסיכולוגי שנועד להוריד את המורל של הנחקרים והמואשמים. מן החדר יצאו שני מסדרונות נוספים. מסדרון שממנו נכנסים שבו יש גם שולחן קבלה, ומסדרון שמוביל אל תאי המעצר.
"הם הקשו עלייך?", שאלה אותי אנג'לינה.
לא עניתי עד שיצאנו מן חדרי החקירות. "ממש לא, אני יודע להיחלץ מהמצב הזה, לכך אומנתי בחללית של ישראל."
היא לא ענתה, היא עיקלה את מה שאמרתי. ידעתי שהיא קראה את התיק שלי באותו היום שנפגשנו, בשביל להוציא כמה שיותר מדי מידע עליי. מידע שאולי יוכל לשמש אותה בעתיד. "זה לא היה רשום בתיק שלך", אמרה בהיסוס.
"כמו שלא רשום שם הרבה דברים. גם צבא ישראל מסתיר דברים מכם, הוא לא אומר את הכול. התפקיד העיקרי שלי שם היה להיות חלק מן הפושעים, לגלות אותם, לגלות את המזימות הכי שפילות שלהם, אפילו לצאת נגד הצבא אם היה בכך צורך. בסופו של דבר הייתי צריך להוציא את הפושעים את האור. בזמן הקמת מדינת ישראל, בכדור הארץ, ובשנים הקרובות שלאחר מכן קראו לתפקיד 'מסתערב' מכיוון שהאיום העיקרי עלינו היו מדינות ערב."
"אני יודעת שהם האויבים שלכם, פשוט בתיק שלך היה רשום", היא התחילה.
"זה לא משנה מה היה רשום", חתכתי את דבריה, "העיקר שאנחנו ביחד עכשיו והמדינות שלנו בשלום."
היא לא הגיבה, היא פשוט הביטה בי בעיניים התכולות שלה והביטה אל מעמקיי נשמתי. היא בחנה אם אני דובר אמת בקשר לתפקיד הקודם שלי. על פי עיניה יכולתי לראות שהיא מאמינה לכל מילה שלי.
"בוא נלך מהמקום האפרורי הזה", אמרה.
הלכנו לדרכנו בשקט מוחלט. לא חזרנו לעבודה. הלכנו לחדר האוכל. לא היה שם אף אחד. חדר האוכל, שהיה מיועד לצבא שלם, היה חדר מרווח מאוד, עם חלונות חסינות לכדורים ולליזרים בצד אחד שצדו השני היה מוקם על דופן החללית, דבר שהעניק השקפה לחלל שבחוץ. לרוב השתקף חלל שחור מן החלונות, אך מדי פעם היה ניתן לראות כוכב כזה או אחר במרחק. כשעברו ליד שמשות החלונות צמצמו את עצמם בכדי לצמצם את כמות האור הנכנסת לחדר, בדומה לאישון האנושי.
ראינו שנשאר שאריות מהארוחה שעדיין לא נוקו. לא באמת היינו רעבים אך בכל זאת פנינו לאחד מני השולחנות שהיו באולם. ישבנו בשולחן 'שלנו', שולחן שהיה מיועד לארבעה אנשים וכרגע מולא על ידי שניים בלבד.
אכלנו בשקט. שנינו חשבנו על מייק וג'ייק שנבעלו אי שם בחלל שהשתקף מהחלון. חשבתי על הגניבה שמייק ביצע, הוא היה במצב רוח רע, אך לרוב הצליח להשתלט עליו ולהפכו לצחוק. כנראה שהוא יצא לחפש אחרי ג'ייק שנעלם בחלל, אולי עצם זה שהוא איבד את החבר הכי טוב שלו מאז היותם בני שלוש שבר אותו. הוא ידע שמי שאבד בחלל החיצון לעולם לא ימצא. הרבה מהמקרים נגמרו בהקפאת הגוף כאשר נגמר החמצן ואז הגוף פשוט התפרק בחלל או שנשאב לחור שחור.
"מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?", שאלה אותי אנג'לינה בשקט, שמא פחדה לעצבן אותי עקב האירועים האחרונים.
"אני לא ממש יודע", עניתי לה, גם אני בלחש.