MY LIFE – MY STORY

ראיתי שהרבה בנות כותבות על דברים שהם חוו…
אז החלטתי שגם אני הוציא את הסיפור שלי…
אז.. קוראים לי רחלי.. אני בת 14 אני עברתי חיים די קשים..
ועוד הכי גרוע.. שאחרי שזה עבר הבית ספר מתחיל לעשות הרצאות על כל הקטע הזה..
אז בשביל שתבינו יותר טוב… נתחיל מהתחלה..:
היסודי – זה הזמן שאנחנו מתחילים להכיר את עצמנו… אז אני לא מכירה את עצמי.. אני מסתכלת במראה ואני לא יודעת מי אני… אולי אני עכשיו בכיתה ח' ויש לי חברות.. אבל כל החיוכים שאני מוציאה… הם מזוייפים.. מי שיסתכל לי עמוק לתוך העיניים לא יצליח לראות את כל העצב שיש לי…
מכיתה א' עד כיתה ו' סבלתי מבריונות….. עשו עלי חרם, הרביצו לי, השפילו אותי, גרמו לי לשנוא אותם והכי גרוע הם גרמו לי לשנוא את עצמי… לא רציתי ללכת לבית ספר
רציתי ללכת לישון ולא לקום אף פעם.. רציתי לגרום לכאב ללכת… לא רציתי אותו…
מה ילדה בכיתה א' כבר יכולה לעשות??.. שישאירו לה את זה לכל החיים….
הייתי בסביבות גיל 7 ואז הגיע עלינו לבית ספר ילד חדש… קראו לו ירין… הוא התחיל להרביץ לי… ולהשפיל אותי… עד סוף השנה… ובכיתה ב' כבר רוב הכיתה הייתה איתו.. בכיתה ג' הוא עזב ואז הגיעה ילדה קראו לה שחר… היא הייתה כל כך סנובית.. אז היא עשתה עלי חרם.. שנה וחצי.. סבלתי כל כך.. לא ידעתי מה לעשות… למורות הבנות זונות האלו לא היה אכפת.. ההורים שלי לא יכלו לעשות כלום.. כי לא נתתי להם… אז יום אחד הברזתי מבית הספר ורצתי את כל הדרך… ואז נפלתי ושברתי את יד ימין.. כל כך שמחתי שמשהו משכיח את הכאב שהיה לי בלב. הכאב ביד תפס את רוב התחושות…
אחרי שנה וחצי של חרם היא עזבה גם.. אבל זה לא עזר.. הילדים עדיין המשיכו לעשות את כל זה…. קצת לפני שהפסיקו את החרם.. לפני שהשחר הזו עזבה.. שכנה שלי שלא הייתה איתי בבית ספר הראתה לי זמרת.. קראו לה דמי לובאטו.. היא שיחקה בקאמפ רוק… אז החלטתי לשמוע שירים שלה.. הייתי בת 9 וכששמעתי את השירים שלה… הרגשתי שכאילו מה שאני מרגישה כתוב שם… שמעתי על מה שהיא עברה.. וזה היה קצת דומה למה שאני עברתי.. ואז שמעתי את BELIEVE IM ME והרגשתי כאילו היא כתבה את מה שאני רציתי… אז שמעתי אותו עד הסוף.. והבנתי שאני צריכה להאמין בעצמי.. שרק אני יכולה לפסיק את זה.. אז יום למחרת הלכתי לבית ספר בגישה של 'לא אכפת לי מה אתם אומרים' הם יכלו להגיד הכל אבל אני לא הפגע.. לקראת סוף כיתה ו' הם הפסיקו… אבל הכאב עדיין חרוט לי בלב..
אפשר לומר שמאז אני לובאטיק…
אבל אני עדיין קמה בלילה מסיוטים
אני הולכת לבית ספר ואני רואה ילדים מתלחששים ואני חושבת שזה עליי….
אני מנסה כמה שיותר להדחיק את זה אבל זה חוזר כל הזמן…
ואף אחד מהכיתה שלי לא יבין למה אני שומעת את דמי??
אף אחד לא יבין למה אני תמיד ירגיש לבד…לא משנה מי יהיה איתי..
אף אחד לא יבין למה אני כזאת סגורה..
אף אחד לא יבין למה אני מנסה להתרחק מלהיות לבד עם בנים…. כי אולי אף פעם לא ניגש לדבר איתי בן חוץ מאחיי…
זה משפט יפה – אף אחד לא יבין….
ועד שהסיוטים התחילו להעלים.. הבית ספר החליט לעשות הרצאה… על כל הקטע הזה… הם דיברו על כמה דרכים הם יכולים לפגוע בנו… הם החזירו לי את כל מה שניסיתי להדחיק…
ועוד הכי גרוע.. כששאלו מי עבר את זה שמתי לב שאני היחידה שהצביעה.. הייתי כל כך מושפלת…

אז הקיצור.. זה החיים שלי!!!!!!