(1D) האהבה הכי גדולה ואמיתית במקום הכי שחור פרק 17

נקודת המבט של שובל:
נכנסנו כולנו לתוך חדר ענק ממש היו שם מלא אנשים שישבו ליד שולחן גדול כנראה זה איזשהו חדר ישיבות….
פתאום אחד מהם שנראה אנושי מכולם ניגש אלינו ואמר לנו באנגלית
"עכשיו הסתיימו המגעים להחזיר אתכם הביתה עוד שעתיים בערך יגיע רכב ויקח אתכם לגבול אבל בינתיים תבקשו כל דבר ויתנו לכלם מה אתם צריכים?" הוא שאל אותנו…
"אמממ מקלחות אוכל בגדים " אמר לו נייל…
הוא הסתובב ואמר בערבית פקודה למישו שעמד בצד והוא רץ החוצה כנראה להביא את מה שההוא אמר לו…
"אוקיי אין בעיה עכשיו אני ילווה אתכם למקלחות ועוד מעט יגיעו הבגדים והאוכל אהה ודרך אגב קוראים לי עבדאללה" אמר והתחיל ללכת וכולנו אחריו.
הגענו לחדר שירותים גדול עם מקלחות ועבדאללה עזב אותנו שם ונעל את הדלת …
"נראה לכם שבאמת חוזרים הביתה?" שאל ליאם בהירהור
"חוזרים לא חוזרים עכשיו זה לא באמת מעניין יש פה מ-ק-ל-ח-ת וקרמים ושמפו ומרכך וסבונים ומגבות" שירן ענתה לו והתחילה להתלהב ולאסוף דברים מכל הבא ליד
כל הבנות הצטרפו אליה תפסתי שמפו מרכך מגבת וסבון נכנסתי לאחד התאים
יואו הרגשתי מדהים! כמה התגעגעתי לזה!
אחרי דיי הרבה זמן שהמיים החמימים שטפו את גופי התעטפתי במגבת ויצאתי…
ישר קלטתי שאני הראשונה מהבנות שיצאתי ושהבנים עדיין לא נכנסו
"ווווואאאאאוווווו" שרק לי זאין
"מהממת שלי איזה יפה ונקייה את" הוא החמיא לי חייכתי אליו הוא כזה מתוק
התקרבתי אליו ועשיתי תנועה כאילו אני באה לנשק אותו אבל ישר זרקתי אותו לתוך התא שלפני דקה יצאתי ממנו
"אני נקייה אבל אתה מטונף יאללה תתקלח אחרי זה נדבר" צחקתי…
הוא עשה לי פאפי פייס
"אוי דיי תוריד את המבט הזה מהפרצוף שלך" אמרתי לו
"אני חייב להתקלח?" הוא שאל בקול אומלל
"ועוד איך חייב אחרת אני לא מתקרבת אליך אפילו לא במרחק של קילומטר" איימתי עליו
והוא התקלח
אחרי כמה דקות כולם גמרו להתקלח
הדלת נפתחה ועבדאלהה הביא לנו שלא שקיות של בגדים על כל שקית היה שם של מישו מאיתנו באנגלית…
הוא הניח את השקיות ויצא.
כל אחת מהבנות תפסה שקית והתחלנו להחליף בגדים אחת עם השניה בסוף יצא שלבשתי ג'ינס כהה וארוך וסריג בצבע שחור רחב ונופל עם ציור של נמר בצבע לבן ונעלי לקה שחורות…
אחרי שכולם גמרו להתלבש חיכינו בינתיים אני הלכתי והתחבקתי עם זאין
"אתה חושב שבאמת נחזור הביתה?" אמרתי את השאלה שניקרה בכולנו..
"אני מקווה אבל נראלי שכן אחרת למה הם עושים את כל זה?" הוא אמר בהיגיון
שתקתי והסתכלתי עם אוראל
ליאם קירקר סביבה בלי הפסקה ושאל אותה כל שנייה אם היא בסדר
הוא ממש פחד עליה
ראיתי שאושרית שעמדה בצד עומדת עוד שנייה לבכות…
עזבתי את זאין והתקרבתי אליה
אבל עוד לפני שהספקתי להגיע אליה הדלת נפתחה ועבדאללה קרא לנו לבוא איתו
כולנו הלכנו אחריו והגענו לחדר אוכל ענק עם שולחן גדול מלא בהמון אוכל…
האיש יצא ואנחנו נשארנו שם עומדים כמו גלמים
נייל היה הראשון שהבין מה יש מולו
"א ו כ ל " הוא קרא באושר עילאי והתחיל לטחון מכל הבא ליד…
אחריו כולנו התעשתנו והתחלנו לאכול
אני אכלתי רק צ'יפס ושניצל עוף הבנים לא הפסיקו לשנייה לאכול….
האמת שאני רוצה לחזור הביתה אבל לא רוצה
הרי אין לי לאן לחזור
שוב לרחוב.. אין מי שיחכה לנו שם בכלל אין אף קרוב שבאמת אוהב אותי….
אני יודעת שכשנצא מפה נשאר כולנו לבד
הבנים ימשיכו בחיים שלהם ובקריירה שבטוח עכשיו יותר התפרסמה וישכחו ממני….מכולנו….
זאין הפסיק את המירוץ שלו אחרי האוכל וניגש אליי
"היי נסיכתי מה קרה?" הוא שאל בדאגה אמיתית…
"כלום סתם מתרגשת לחזור הביתה" שיקרתי
עאלק מתרגשת….אבל הרחוב הרבה יותר עדיף מפה אז בחזרה לרחוב….
הוא חיבק אותי ואמר "יהיה בסדר"
בשבילך כן.. בשבילי לא…אף פעם…
דחיתי אותו ממני וקמתי
"היי שובלי מה קרה?"הוא שאל בבלבול
התעלמתי ממנו וראיתי שכל הבנות באותו מצב כמוני עברתי לשבת איתם
"שובל,גם את חושבת מה שאנחנו חושבות?" סתיו שאלה אותי
"שהם יעזבו אותנו כשנצא?" שאלתי
כולן הנהנו
"זה בטוח יקרה כאילו מה אנחנו כבר סתם זבל מהרחוב,סתם בנות בלי בית בלי עבר בלי עתיד ובלי תקווה" אמרתי עם דמעות בעיניים…
"דיי שובלי אל תחשבי כ"כ שחור…יהיה טוב" אמרה לי דנה אפילו שידעתי שהיא מסכימה עם כל מילה שאמרתי….
ככה ישבנו בשתיקה בערך חצי שעה שהבנים הסתכלו עלינו כל הזמן הזה אבל לא העזו להתקרב…
אחרי זה הדלת נפתחה ועבדאללה קרא לנו לבוא איתו
כולנו צעדנו אחריו
פתאום זאין נעצר ואמר"רגע ומי הבטיח לנו שזו לא מלכודת?!" הוא שאל את עבדאללה
עבדאללה נעצר ואמר "תצטרכו לסמוך עליי כנראה"
"לסמוך עליך זה כמו לסמוך של נייל שלא יאגור אוכל וכל היום יכרסם אותו" אמר לואי תוך כדי שהוא מסתכל על נייל שהיה באמצע לאכול לחמנייה גדולה
"מה אתם רוצים?! יש לי תאבון בריא ואחריח כל הזמן הזה בלי אוכל נורמאלי אין מה להאשים אותי" ענה לו נייל בפה מלא…
עבדאללה חייך והמשיך ללכת לא היו לנו הרבה ברירות אז צעדנו אחריו.
יצאנו מהבניין בחוץ היה המון שומרים חמושים ומאחוריהם טנדר גדול עם חלונות כהים…
" עכשיו ירדימו אתכם" עבדאללה הודיע לנו ולפני שהספקנו בכלל להגיב ננעצו מחטים בזרועותינו וזהו…חושך..
***
מנקודת המבט של לואי:
כשהתעוררתי ראיתי רק לבן
קירות לבנים חדר לבן וענק מיטה לבנה ומצעים לבנים ווילון לבן
רגע איפה אני שאלתי את עצמי?
יואו הראש שלי כואב ויש לי סחרחורת פתאום שמעתי מישהו מדבר מאחורי הוילון זה היה קול שהקפיץ אותי…של מי הוא? שאלתי את עצמי בעודי מצוטט
"כן, חושבים שסיממו אותם, בינתיים אף אחד מהם לא התעורר…" רגע זיהתי את הקול זה הכל של אמא שלי!!!!!!!!
"אמא?" אמרתי הקול שלי כמעט ולא נשמע אבל בשבילה זה היה מספיק
היא פתחה את הוילון בכזו תנופה שהיא כמעט קרעה את האמאמא שלו..
"לואי היי לואי אתה בסדר? אתה בסדר ילד שלי?" היא שאלה בהתרגשות מטורפת.
"כן אמא הכל בסדר באמת רק כואב לי קצת הראש" עניתי לה וחיבקתי אותה
"ילד שלי, כמה פחדתי עליך כמה התגעגעתי כמה דאגתי אתה לא מאמין בכלל" היא אמרה לי
"כן אמא, גם אני מאוד מאוד"….
"עכשיו תנוח אח"כ נלך לראות מה עם כל השאר"
אחרי חצי שעה בערך באמת הלכנו ביחד
רגע רק ליאם זאין ונייל פה
איפה הבנות והארי?!
הם לא חזרו?!