מלאך עם סיגריה בפה – פרק י': אומץ וחולשה.

התבוננתי בהוריי בחצי עין, בקושי הצלחתי לשמוע את צעקותיהם והאשמות אחד כלפי השנייה, אך זה כה צרב ומרט את עורי, קרע את מיתרי נשמתי וגרם ללבי להתכווץ בכאב לופת עורקים, הצווחות שלהם.. הוויכוח הזה שמהדהד בכל איבריי ומחרב אותי עד עפר, משתיק אותי וגורם לדמי ללהוט.. ראשי קדח כמטען חשמלי גועש – זה בגללי.. אני אשמה!
אין דבר יותר נורא, יותר מבייש, יותר קשה וכואב.. מלדעת שאני בעצמי אשמה בריב הוריי, שבגללי הם כה כעוסים בזמן האחרון ופורקים זאת האחד בפני השנייה, התבוננתי בפנים הכה קרות וקשוחות שלהם, הצווחות והאצבע המאשימה שגרמה לי להתכווץ במקומי ולקרביי ללהוט, החוסר הקשבה המותח שרירים בתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. הדחיפה הקלה של אמי שגרמה לבטני להקשר באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ולקוצר נשימה, רעדתי ונסתי לצווח להם שיפסיקו אך ראותיי כחלשות, ככה כואבות, החור השחור.. העמוק, הקוטל בפעם אחת מענה חסרת כל רחמים, הגוש החונק שבגרוני, אוי אלוהים אדירים.. בבקשה שיפסיקו, למה לעשות זאת כאן – ממולי?! בפני הבת שלהם?! הם בכלל יודעים איזו הרגשה איומה הזו? כיצד הם גורמים לי לפחד, לחשוש, להתרחק וכמעט אפילו לבכות רק מעצם ההשערה שהם יפנו זאת אליי.. או שיותר מכך, יתגרשו?
עצמתי את עיניי ופלטתי אנקת ייאוש, אני יודעת אבל שאני אשמה בכך הפעם, זהו אינו עוד סתם ריב רגיל..
לפתע אחותי נכנסה הביתה כשירון, חברה החדש, אחיו הצעיר של עומר, מחבק אותה מאחור והם צוחקים.. כולם השתתקו והתבוננו בהם המומים ורק אני חייכתי חצי חיוך, היא גודלת.. היא מתפתחת, היא מתאהבת..
היא חולה.
"אז ניפגש מחר?" חייכה אל ירון מבינה את המצב המביך.
הוא הנהנן אליה, נשק ללחייה ויצא מהבית בזמן שנופף לי לשלום. לין נעמדה מול שני הוריי, ואוו.. המון זמן לא היינו כך, כולנו באותו החדש, כולם נראים לרגע נינוחים רק בשביל להסתיר את סערת הרגשות המחרישה להחריד שצווחת בתוך תוכנו.. היא קשרה את אצבעותיה האחת בשנייה. "הכול בסדר..?" חייכה.
"לקחת 150 שקל בלי רשות?" שאלה אותה אמי ישירות.
היא סימנה בראשה לשלילה. "לא, לא לקחתי.. למה?"
אבי גירד את ראשו, נשכתי את שפתי התחתונה.. ברור שכולנו יודעים שהיא אינה צריכה לדעת שמצבה החמיר והיא חייבת תרופות. "לין לכי להתקלח.." פלט לבסוף, היא גלגלה את עיניה ועלתה למעלה בריצה.
"טוב, אני חושב שיש לי כסף בארנק.." מלמל אבי ופשפש בכיסו הימני ושלף משם ארנק עור חום וישן אשר קצות אצבעותיו של אבי חרוטות שם בחוזקה ובחום.
"למה לקחת זאת?! אף אחד לא נגע זאת מלבדי!" צעקה עליו אמי ושוב חזרנו לסדרת האשמות, לא עכשיו.. לא כשהיא בבית. "די אימא, לא עכשיו..!" פלטתי בשקט.
אמי גלגלה את עיניה. "אני הולכת להכין קפה טוב.." הודיע כדרך אגב, חייכתי חצי חיוך, שמחה שזה נגמר סוף כל סוף. "הכיני לי גם בבקשה". קרא אליה אבי.
"תכין לעצמך עצלן.." היא פלטה בארסיות.
נשמתי עמוק, לקחתי את התיק שלי אשר תלוי על הוו בכניסה לבית. "הלכתי," זרקתי זאת מפי כדרך אגב, כמובן שלאיש לא היה באמת אכפת, איש לא באמת הבין או ניסה להבין.. אני פשוט חייבת לצאת מהבית הזה שאני האשמה בו.
השעה עכשיו 20:50 בערב, מעניין איפה המלאך המתוק שיומיים לא יתראה איתי יכול כבר להיות.. ללא כל מחשבה חייגתי אליו במהירות, נהנית ואפילו מצחקקת מהרעד שבקצות אצבעותיי, הצמרמורת שכרסמה בקור כל פיסת עור בגופי, מגלפת אותי וחודרת כה עמוק.. דמי להט בעורקיי והפרפרים שהתעופפו בבטני לא היו ניתנים להשתקה, ראשי במעט קדח אך יותר מהכול.. האזנתי לדפיקות לבי ההולם בקצב חסר כל התאמה, הטלפון התחיל לצלצל.. קרביי להטו, שריריי נמתחו בפעם אחת קורעת ומורטת כל קצה עצבים, כל כולי התמקדתי רק באייפון הקטן, אוזני רק שמעה את צלילי ההמתנה שבדיבורית שהדהדו בכל חלל המכונית וטלטלו את כל ועלמי יחד אתם, כצווחה מענה ומשכרת שמחלחלת כה עמוק, רק עצם המחשבה עליו גרמה לכל כולי לכאוב ולצרוב, לאלפי תחושות ומחשבות להכות ולהצליף בתת ההוכרה שלי, בכל תא, מערכת ושריר שבגופי.. חשתי כיצד אני כל כולי פקעת אחת של עצבים, כל כולי מפרפרת וקצרת נשימה, בטני המשיכה להיקשר בעינויים מלטפים ובלתי נסבלים, רק עצם המחשבה על כולו הממכר.. מראהו המרסק.. אוי.. נו, תענה לי כבר!
"מה קורה?" שמעתי את קולו המשועשע.
"הכול בסדר.." נסתי להישמע נינוחה כמוהו. "ואתה?"
"מעולה.. יש סיבה שהתקשרת?" שאל ברכות.
בלעתי את רוקי. "אתה.. אתה עושה משהו בערב..?" לחשתי.
הייתה לרגע שתיקה מטריפת דעת ושפיות וכל כולי הלמתי והזעתי זיעה קרה ופוחדת, אולי אני עד כידי כך שקופה?! אולי הוא אוהב את ההצעה שלי?! מה בדיוק הוא עומד לומר?!
"התאמת שכן, אני וכולם לסנוקר.. אך אני יכול לבטל ו..-"
ללא כל מחשבה קטעתי אותו. "אני באה גם!" קראתי בתוקף.
"בטוחה?" שאל בזהירות כאומד את טוני על מנת לדעת כיצד אני מרגישה.
"יותר מאי פעם.." מלמלתי.
"לאסוף אותך?" הוא יכול להיות ג'לטמן מדהים.. אם רק ירצה. אבל רק המחשבה שכשהורים שלי כעוסים במיוחד ועוד כשיראו אותו.. גורמת לי לדמוע במעט. "לא.. רק תגיד לי איפה זה.."

תמיד ראיתי בר עם סנוקר ורחבת ריקודים בסרטים, אך מעולם לא הייתי במקום שכזה.. מעולם גם לא רציתי להיות, תמיד רק פחדתי מכך וחשבתי לעצמי.. אני אסתבך שם, אני אאבד, דבר רע יקרה לי, לכן תמיד כשעברתי ליד מקומות כאלו רצתי לצד השני של הכביש, אך כיום.. כשאני יודעת שאליל היופי והחן הכובש נמצא ממש מעבר לדלת העץ הכבדה, אני חסרת כל פחד ומוכנה לקפוץ למים ולעשות זאת..
האהבה קרבה אותי לאפלה שבי, ואת זאת, איני בטוחה שאוכל אי פעם לשנות.
"אני רואה שכבר הפכת להיות חלק מהחבורה, אה חמודה?" צחק רון את צחוקו החמוד והשיכור והמגעיל בהחלט מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את כולם.. הם היו במעט שיכורים, פערתי את עיניי לרווחה, רק תשע בערב, מה קורה אתם?! אופק תמך בשני שהתנודדה במעט מצד לצד, רון ועומר במאי שלא הפסיקה לנשק לעומר את הלחי והעבירה יד מהוססת על גבי שרירי בטנו של רון.. שון ואופיר פשוט לא הפסיקו לצחוק מכלום בזמן שהוא מחבק אותה מאחור.
"אם תרצו.." חייכתי, כי אני רוצה, לכל הרוחות, הם חיים את החיים הטובים, ניהנים וממצאים כל חלק ולו הכי זעיר מהילדות.. ואני כה משתוקקת להיות גם חלק מזה.. ומשום מה, אני כלל לא מפחדת, כבר מדבר!
עומר חייך אליי והתנתק ממאי, חיבק אותי חיבוק מהיר וכלל לא מספק ואחז בידי, חשתי כיצד המגע שלו מעביר גלי רטט בפרק ידי, זה לופת את שכמותיי וגורם לי לרגע להתכווץ במקומי, כה היה חמים לי בכל הגוף.. שרירי בטני נקשרו אחד בשני והייתי קצרת כל נשימה, לבי הלם בפרעות וקרביי להטו, הגבר היפהפייה הזה גם כשהוא שיכור.. השער הפרוע והעיניים בעלות העוז והכוח.. הוא מקסים ומכשף אותי כל פעם מחדש, ואיני מעולם אתרגל ואסתפק מזה.
וכך נכנסו לבר, כולם התבוננו בנו כחבורה של נערים מפגרים חסרי מנוח, חבורה של מסטולים שרק עושים צחוק מעצמם, אותי זה במעט הביך אז רק השפלתי את ראשי ושתקתי, 'את חייבת להשתחרר!' נסתי להטיף לעצמי מוסר, הבית שלי כבר מזמן השתנה.. וזה ברור, המצב הכלכלי לא טוב, אחותי חולה במחלה הקשה והמסובכת הזו שלה, אבי ואמי מתווכחים ואיכשהו.. אני אשמה בכל!
עיניי נקרעו לרווחה – די!
במהירות פינו לנו שולחן בצד עם כורסאות, המבטים לא משו מאיתנו וזה התחיל להיות במעט מטריד, אופק משש את הפטמות שלו וצחק מה שגרם לאישה אחת פשוט לעבור כמה שיותר הרחק מאיתנו, מאי החטיפה לו מכה קטנה בראש וגררה אותו לכיוון הבר על מנת להזמין שתייה בוודאי.
כשהם הלכו עומר שלף קופסת כדורים ובמעט אבקה ושני הוציאה קלפים מתיק הצד הכסוף שלה, עיניי נפערו לרווחה.. הם מהמרים.
"עם כסף..?" לחשתי.
אופיר צחקקה. "אנו חברים, זה רק בשביל הכיף.."
חייכתי אליה. "ברור".
"את בכלל לא שתויה.." מלמלה שני כשחזרה ודחפה לידיי בקבוק שלם של וויסקי, הריח נצרב באפי ובלעתי רוק שגרם לי לתחושת חלחלה מחליאה מורטת עצבים, לחיי במעט סמקו וגל של רעד הכה בי בחוזקה וגרם לי לרעוד במקומי, ראשי קדח.. כולם התבוננו בנו, הייתה מוזיקה מחרישת אוזניים, הצחוקים המפגרים של כולם.. וזה כה מטריף.
עומר התיישב לידי וכרך את ידו סביב אגני גורם לי לרטוט ולפרפר במקומי בואתן המקומות שקצות אצבעותיו מלטפות אותי. "את לא חייבת.." מלמל.
קרצתי לו ושתיתי במהירות, כבר התרגלי לטעם שסוחט אותי לגמרי, ידעתי שאני חייבת להוכיח לו שאני טובה מספיק, שאני חזקה, ולשמחתי.. הראש פחות כאב כמו תמיד אך עדיין רציתי להקיא במקצת. הדחקתי את הרגשות הללו ושתיתי עוד כמה לגימות חטופות, אוי.. אלוהים אדירים.. שיט! זה כה ממכר ונפלא, כה מנחם!
"לחיי החיים הטובים". קרא עומר בצחוק וכולם השיקו שופכים במעט על הבגדים וויסקי או משקאות אחרים, שמיבנהם גם בירה לבנה.. איני יודעת במיוחד.
אופק חילק את הקלפים במהירות ועומר לא הוריד את ידו מאגני, הניח את הבקבוק שלו על גבי השולחן ובידו החופשית עכשיו אחז בקלפים.
איני מכירה את החוקים אז רק צפיתי מהצד, מאוד מסובך ולא ברור. אופק הוציא חבילת סיגריות וזרק אותה על השולחן כך שכולם התפזרו.
"בא לי לנסות משהו!" קראה מאי בהתרגשות, היא טבלה את קצה הסיגר בוודקה שלה ולאחר מכן שאפה עמוק עם הסם שהיה על גבי הרצפה.. עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד דמי נוזל מעיניי – היא לא אמתית!
היא השתעלה כמשוגעת ואז במהירות שאפה עוד כמה שאיפות. "זה כה טוב!!!" צווחה.
לפתע שון דחף את השולחן ממנו מעיף מספר קלפים על גבי הרצפה וגם כמה שטרות של חמישים ומאה, הניף את אופיר על גבי השולחן בקלילות, כולם התבוננו בו וזוקפים גבה בתימהון ואני בצפייה רבה וסקרנות רק עומר גיחך. "הוא כה מפגר.." פלט.
"למה?" שאלתי בסקרנות.
"הוא עומד להסניף עליה.." הסביר.
מה? זקפתי גבה והוא רק גלגל את עיניו. "פשוט תראי.." מלמל ואז נשם עמוק, אחז בכדור אחד ובלע אותה בזמן ששתה מהוויסקי שלי.
"עומר!" זעקתי בדאגה, לא! לא, לא! זה מסוכן.. הוא עלול למות, זה יותר מידי. חטפתי את הכוס ממינו וכל הבקבוק נשפך עליי.
"נקנה לך עוד.." קרצה אליי אופיר.
"שוש!" השתיק אותה שון. "אני רוצה שכולם יראו!!" צווח ולקח כדור אחד ובלע תוך מספר שניות גם, הוא באמת צעק זאת עכשיו?!
התכווצתי במושבי הכול קורה מהר מידי וזה כה מטושטש ולא ברור לי.. ויותר מכך, כל המצב הזה כה לא אני, כה לא מדהים לי.. רק רציתי לעזוב הכול ולרוץ מכאן, אך דבר מה שיותר חזק ממני, הכוח משיכה אשר עוזר לי לרחף למרות הקרקע המתפרקת מתחת לרגליי.. בזכות עומר, אני נותרת כאן, בשביל להיות לצדו, לבלות בחברתו, למענו!
כולם התבוננו והיה שקט. "מה אתה עושה ילד?!" קרא הברמן.
שון פיזר את האבקה על גבי האיזור שמעל השידיים של אופיר שכה הזיע ולהט רק מעצם הקרבה שלה אליו, בכך אני בטוחה, הוא העביר יד על הירך שלה, לוחץ אותה בחוזקה, מקרב את כל כולה אליו ואז פשוט שאף מעל חזייה. היא זעקה באושר. "אתה מטורף!!"
"מטורף עלייך מותק". ונשק נשיקה לוהטת לשפתיה.
מספר מילות גנאי וגועל הדהדו בכל חלל הבר אך איש לא עצר אותנו. "לפי דעתי זה כלל לא גברי מה שהוא עשה.." מלמל עומר ופרע את שערו.
"זה מפתיע". הודיתי, בשמחה!
"למה הוא והיא חייבים לפרסם כל רגע קטן ואינטמי שלהם בפומבי? למה לא לשמור זאת לעצמם כרגע שנוצר אך ורק למענם?!" שאל במעט כעס מגביהה את קולו.
"יש לך בעיה?!" צעקו עליו שון ואופיר בעת ובעונה אחת. כולם גיחכו ולא הבנתי למה.
"כן, זה לא במקום אחי, תפסיק!" צעק עליו עומר.
שון צחק צחוק מופרע, הניח את אופיר על גבי הכורסה האדומה. "בוא סנוקר".
כל הבנים נעמדו, שני נטלה כדור אחד וקרצה אליי. "נסי גם.. הוא הלך".
ידעתי שהיא התכוונה אליו. "אני לא פועלת לפיהו.." מלמלתי בלחש, יודעת שזה שקר כה רע ומר.
היא זקפה גבה. "באמת..?"
הנהנתי במהירות, לקחתי חצי מהאבקה וטבלתי בפי, מוצצת את אצבעי במהירות, שתיתי חצי מתכולת הכוס של.. רון נדמה לי. "watch me". גיחכתי, תמיד אנגלית נשמע לי יותר טוב, הכול שוב נראה מעורפל, נטלתי את הכדור בידי שלרגע היה לו משקל כה עצום.. בעצם.. למה לא שתיים? שני התבוננה בי המומה בזמן שהקדמתי לכיוון עומר, התיישבתי מולם בדיוק כשבאו להתחיל לשחק, בעטתי במעט ברגלו, פניו החווירו כסיד, כן, כן, כן.. הוא דואג לי, הוא כל כך דואג לי.. הוא לא רוצה שיקח אבל זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות, אוי, הוא לא יודע מה אני הולכת לעשות, לא, לא, לא..
המחשבות שלי היו כה רדודות חסרות עומק, נשמתי עמוק וזה כה כאב וחלחל לי כה עמוק, קרביי להטו וחשתי כיצד חזי נצרב, הצמרמורת הקרירה הצליפה הצלפות מייסרת על גבי עמוד שדרתי, עולה על גבי שכמותיי, לופתת את כל כולי וצווחתי צווחה קלושה, כולם התבוננו בי המומים.
אפילו הפיצוחים והזיתים שאכלו ופיצחו הופקו.. ולפתע היה נדמה לי שכולם בוהים בי.. לקחתי גם אני זית אחד, או שניים, גם כמה פיצוחים לא מוכרים.. שיהיה. דבר לרגע לא באמת נראה חשוב ובעל ערך עוד.
"ביחד". הודיע לי עומר, לקח את הכדור השני ובספירה לשלוש שנינו ביחד בלענו, בלי שתייה, בלי דבר..
רעדתי במקצת ופשוט קרסתי אל זרועותיו, הייתי מסריחה מכל האבקה הארורה הזו, מכל השתייה שזהמה את כל כולי וחדרה כה עמוק, מבגדיי, הזיעה החמה והקרה.. המוזיקה צרחה באוזניי וסתמתי אותם, הכול יותר מידי..
"די.." פלטתי וחשתי כה חלשה וסחוטה. "אני הולכת לשירותים.." לחשתי.

לאחר שהקאתי סתם בשביל הכיף, הרי אכלתי היום בצהריים קציצה וסלט, ובבית זה לא מתקבל בחשבון, שטפתי את פניי אך לא ראיתי אותם בברור..
הריח העז והמצחין של השירותים המזוהמים והמחליאים הללו חדר כה עמוק לראותי, כל הטינופות המקובעת לרצפה, המראה העגום והזנוח, השכוח של המקום האיום והמפחיד הזה מטריף את דעתי.. וגורם לי.. גורם..
קרסתי על הרצפה והתכרבלתי, כורכת את זרועותיי סביב ברכיי ומצמידה אתן עד כמה שאפשר לחזי.. קולות ההערה של רון נשמעו עד לכאן והצעקות של כמה ברמנים עליהם וההתגוננות הזועקת של הבנות.. והצחוקים הרועמים של כולם..
פלטתי אנקת ייאוש, הצצתי בשעון שבאיפון, השעה 23:15, הזמן טס..
מה אני עושה כאן?! המקום הזה לא מתאים לי.. לא אני.. מה נהיה ממני..? רעדתי ולבי התכווץ בכאב, הולם בחוזקה, הכול נרפה לרגע והייתי יכולה במעט לנשום.. טמנתי את ידיי בשערי, האיפור נמרח.. אני עצמי כבר לא יכולה ומוצאת במה להיאחז, וגם בשביל מה.. כאילו וחיי נהרסו ונחרבו עד עפר, כאילו והידרדרתי עד שפל המדרגה.. חשתי אבודה, חשתי כאב ודיכאון נפשי אשת לופת אותי ללא כל מנוח, דיכאון שלא משנה עד כמה איהנה, אתאהב, אשתה ועוד.. מעולם לא ינטוש אותי, הוא חדר עמוק מידי, חרוט ומוצלק על גבי נשמתי המעונה כצלקת, אין לי עוד אף אחד..
אפילו עומר לא ליווה אותי לשירותים והם מיועדים לנשים ולגברים יחדיו! לא היה לי כל זמן לחשוב ולחוש את הכאב, להתמכר ולהבינו וכבר איש אחד שיכור לגמרי, בעל שיער שחור ועיניים שחורות גם, עור צחיח ושרירי במיוחד, חסר כל חולצה.. התבונן בי, במהירות נעמדתי בפחד כה רב, מי הוא..? מה הוא רוצה..? הוא רב התבונן בי, ונשך את שפתו התחתונה, קרביי להטו ושרירי נמתחו בפעם אחת קורעת כמכה מתחת לחגורה, עיניי נקרעו לרווחה והפסקתי לבכות או לנשום, שילך.. שיקיא.. שיתין לכל הרוחות רק שלא יתבונן בי! הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממני..
חלקנו מספר רגעים מטריפים ומענים של שתיקה ואז הוא העיף את בקבוק המשקה החריף הריק לגמרי, הבקבוק התנפץ ונחרב על גבי הרצפה לאלפי רסיסים קטנים ומוזהבים ואז פשוט הסתר עליי והדביק אותי לקיר..
עיניו התבוננו בעיניי ושדרו חוזק אך גם רוע לב, עיניים אשר גרמו לי לצמרמורת.. עיניים אשר חדרו לעיניי וגרמו לי להיחלש.. להצטמק.. על מנת להיעלם מכאן ופשוט למות מאשר להישאר כאן, דחוקה וחנוקה כשהוא מעליי ולגרום לי לטלטול כה רב. זה הצליף בי שוב ושוב ללא כל הפסקה, ללא כל טיפת רחמים ואנושיות.. לכל הרוחות, שיפסיק להתבונן בי, שיניח לי לנפשי!
צווחתי צווחה מתענה מבפנים אך מבחוץ הייתי שקטה להחריד, ולפני שהספקתי במעט להגן עליי הוא נשק לשפתיי בכוח, הוא הצמיד את כל גופי אליו, גורם לי לקרוס על שריריו, לופת אותי ללא כל דרך להשתחרר, הנשיקה הזו.. היא כה איומה, כה התביישתי במצב המסחרר שאני פשוט זורמת עמו מרוב השיכרון שלי.. מתביישת ונבוכה למה שנקלעתי, איך לכל הרוחות זה קורה לי? גבר שיכור מנשק אותי בלהט ואני פשוט לא מראה במעט הסתייגות, כחסרת דעה.. כחסרת מילה.. חסרת אופי, מחוקה, נרמסת.. מבולבלת.. עצובה. אני פשוט לא רוצה זאת, איני רוצה את כל זה, אני רק רוצה לחזור לבוקר המדהים שקמתי בו עם חיוך מלא אהבה למראה הודעה חדשה מעומר, הנשיקה לא הפסיקה.. לא הרגשתי את הטעם המר של האלכוהול, או את כאב השיניים אשר התנגשו כל רגע עם שלי, לרגע הוא הפסיק, טומן את ירכי בידו בזמן שידו השנייה מרפרפת לי על גבי האגן ושפתיו מטוות לי שביל נשיקות במעלה הצוואר, עצמתי את עיניי והטיתי את ראשי לאחור, המומה מעצם המגע הלא מוכר.
לא חשתי דבר לרגע מלבד את לבי שהלם בחוזקה מנגד לצמרמורת שלי שמשום מה פסקה, רק רציתי להתנתק, לפקוח את עיניי ולהבין שכל זה סיוט אחד גדול, שאיני יודעת להביל בין דמיון למציאות..
קללתי את עצמי, את עצם קיומי.. באותם הרגעים שלא הייתה לי שום דרך לצווח, להתנגד, להרפות, לברוח, לאיים – לעשות משהו! רק הרגשתי שפתיים שלא התאימו שוב לשלי, מבנה גוף שמחץ אותי בחוזקה, לא היה לי פשוט מה לעשות, הייתי..
חסרת אונים.
וכך גם הדמעות חסרת האונים, חסרות התקווה הופיעו..
ואז הוא פשוט התנתק, קרץ לי ורץ משם.
לאחר כמה רגעים שמעתי דבר מה מוטח בחוזקה, רצתי חזרה, מתעלמת מרגשותיי שאיני רוצה אפילו להתחיל לחשוב עליהם.. ראיתי שרון הפיל בטעות אישה אחת מעבר לבר, גבר אחר הטיח את ידו בפרצופו. "ילד מפגר!!" צווח עליו.
"מה הבעיה שלך?!" צווח עליו עומר והטיח את אגרופו בפניו של אותו הגבר שהרביץ לרון, מספר חברים התחילו להרביץ לרון ולעומר, הברמנים במהירות הוזנקו להפריד, כמובן שאופק ושון לא יכלו לנטוש את החברים שלהם ופשוט כשיכורים לגמרי התחילו להרביץ..
התבוננתי בשלושת הבנות שפשוט צחקו ללא כל בושה, קברתי את ידיי בפניי ולא האמנתי שזה קורה.
מאי לפתע, כלא יודעת כלום, הציתה אש ושרפה את מגרש הסנוקר הירקרק, כל הנשים והגברים האחרים צווחו בבהלה והעיפו שולחנות על מנת לברוח מההמולה כמה שיותר מהר, שני לקחה את מכבי האש ופיזרה לכל עבר מאשר לכיוון השרפה..
ראיתי שעומר נדחק לפינה עם גבר ענק מימדים ושרירי במיוחד, אפו של עומר דימם ולא יכולתי לראות זאת, עיניי נקרעו לרווחה, נדחקתי בין ההמון האלים שהבנות התערבו גם, עלו על הבר והתחילו לזרוק בגדים לכל עבר, הן בכל התימות, פשוט על הלבשה תחתונה שם ולא מפסיקות להשפריץ משקאות חריפים וסיגריות! הן דפוקות?!!?!
נדחקתי בין עומר לאיש הזה וסתי לגרור את עומר השיכור מעל הראש משם. "תפסיק כבר!!" צווחתי עליו, אך הוא נראה מוכה לגמרי, שיכור, מזיעה ומצחין.. דמעות עלו בעיניי, ילד שיכור ותמים שלי. "עומר בבקשה!!" צווחתי אך קולי היה כה חלוש בהמון הזועם.
שני ואופיר נטרו קדימה והתחילו להרביץ למספר נשים.. לפתע האיש הגדול פשוט דחף אותי וגרם לגבי להיות מוטח על גבי השולחן..
עצמתי את עיניי..זה צורב!!!
השמטרה התחילה להגיע, הכול נראה לי כה מטושטש ולא ברור, אופק אחז בידי והוביל אותי לכיוון הכניסה האחורית של האיזור. "חייבים לברוח שיכורה!" צווח אליי.
אך כבר הכול היה כואב.. הכדורים, השתייה, האבקה, ההקאות, הנשיקות, המכות, המכה שלי.. הכסף, הוריי, לין..
לא..
הוא נשא אותי על ידיו ורץ איתי לכיוון היציאה, כולם רצו, עומר חטף אותי ואחז בי, מכרבל אותי בחיקו כמו ילדה קטנה, שון הרים את אופיר החשופה והרועדת מקור וכך רון את מאי ואופק את שני.
לא ידעתי לאן רצים.. לא היה לי אכפת.. עברו כבר כמה מטרים, הבנים הללו באמת בכושר..
עומר פרץ במיומנות את אחד המחסנים וכולם נכנסו לשם, מישהו הדליק את האור ונגלה אליי חדרון קטן עם זוג ספות קטנות, שטיח ומקרר קטן.. מה?
עומר השכיב אותי על גבי הבטן והרים לי את החולצה כלפי מעלה. "שיט!!" צווח.
"אוי, הגב שלך!" קרא אופק בדאגה כה חמורה ורץ למקרר.
עומר לא הפסיק ללטף את ראשי, ולפתע.. קרח צרב את גבי. "לא, זה כואב!!" בכיתי.
"אני יודע מתוקה, אני יודע.." מלמל עומר ונשק ללחיי. "אני כה מצטער.." לחש ונשמע כמתענה.
"אני יביא מטלית". אמרה שני וחזרה כעבור מספר שניות עם מטלית.
"לכו להתלבש.." פסק שון ונשמע כלל לא מרוצה.
לאחר כמה רגעים צורבים ומענים שגרמו לראשי לכאוב ולשניי לנקוש יותר מאי פעם זה נגמר.
"למה התערבת?" שאל עומר והתיישב על השטיח, פניו היו מול פניי שלי.
"אתה דממת מהאף.." הסברתי בלחש.
"זה סתם, זה עובר מהר.." הסביר. "שלך ממש לא!"
"אני גם יהיה בסדר.." לחשתי בקול צרוד.
"הגזמנו.." הודה לפתע רון.
"עכשיו אתה נזכר?" כעס עליו שון.
לאחר כמה רגעי שתיקה רון ואופק יצאו החוצה ושון רץ לבנות, כם שרק שנינו נשארנו ביחד, התהפכתי על גבי הגב ואחזתי בידו של עומר שהייתה קרובה לשלי. "עומר, עשיתי משהו נורא.." לחשתי.
"מה?" שאל בדאגה.
נשמתי עמוק, הנה זה מגיע. "ה- 150.." התחלתי. "הם נועדו לתרופות של לין, אחותי.." הסברתי.
עיניו נקרעו לרווחה. "את ידעת זאת?!"
"לא, ברור שלא!" מהרתי להגן על עצמי. "אני פשוט לא מאמינה שעשיתי זאת.. יש לה קוצר בנשימה והתקפים, גם כמה בעיות בדם, ואני כמו טיפשה גונבת בשביל.. בשביל סמים!" זהו זה אמרתי את המילה הזו.
"חייבים להחזיר את הכסף.." קבע עומר. "אחותך זקוקה לו.."
"זה בסדר, הוריי יסתדרו.." חייכתי, הוא דואג גם ללין? "אתה דואג לה?"
"היא אחותך, היא חברה של אחי, בשבילי היא כמו משפחה!" חייך חיוך חם.
"רק עצם המחשבה הזו אוכלת אותי.." נסתי להסביר.
הוא ליטף את לחיי מעביר בי רטט מפרפר ומשכר חושים, ההשפעה שלו עליי למרות שאני לגמרי לא אני. "אני מבטיח שהכול ישתנה.. נפגעת מספיק, בגללי.." לחש. "למה רצית להיפגש היום? התגעגעת?"
"הייתי זקוקה למעט ריחוק מהבית.." פלטתי ומספר דמעות נקזו מפניי. "הכול כל כך קשה.." המשכתי לבכות.
"היי.., לא,, לא אל תבכי אלי.." הוא חיבק אותי ואמץ אותי בחוזקה לחזהו, זה במעט כאב לי אך הייתי מוכנה לשרוד זאת. "המשפחה שלך דואגת לך, תעריכי זאת.."
"אבל למה הכל נהרס..?" לחשתי.
"כי את גם השתנית.. הנערה התמימה שראיתי, שבכתה בחדר שלה..-" התחיל לומר.
גחכתי. "אל תזכיר לי זאת.." מלמלתי.
"כה נהייתה בוגרת.." סיים מתעלם מהיערה שלי. "ואני יודע שאני אשם בכך, אז אני מבטיח להשתנות לטובה, אני מבטיח להפסיק לגרור אותך לכל החרא הזה, אני רוצה שתחייכי ותאהבי את החיים.."
"אני אוהבת לבלות אתך.." פלטתי לרגע בכנות. "ועם כולם.." מהרתי לומר.
"אין לי בעיה להיות רק אתך.." מלמל.
אוי עומר.. רק איתי.. אחזתי בפניו העשויים ללא חת, הכה קסומים והמהפנטים, הוא קירב אותי אליו, הייתי במרחק נשיקה עד שלפתע הוא התרומם על רגליו. "יש לך היקי!" זעק.
"מה?!" שאלתי כלא מבינה ואז נזכרתי, אוי לכל הרוחות.. השיכור מהשירותים.
"מי הכלב?!" צווח עומר בחרדה.
"מה קרה?" שאלו אופיר ומאי והיו כבר לבושות בפיג'מה. אופיר ושון התבוננו בדאגה, ואז לפתע חמישה שוטרים הגיעו, חמישה!
כשאופק ורון כבר אזוקים.
בלעתי את רוקי.
אימא ואבא לא יאהבו זאת.. אני לא יאהב זאת.