שמים גשומים-פרק 2
להפתעתי,הכל עבר,אני לא זוכרת מה קרה אתמול אם טראול,אבל אני חושבת שזה נמחק מזיכרוני רק כדי לעשות לי את הבוקר טוב שלי שמתארך כל היום.שפשפתי את עיניי המטושטשות והזזתי בעדינות את השמיכה,תהיתי למה השמיכה כה חדשה,כבר התרגלתי לשמיכות הישנות שהתכרבלתי איתן,ובכלל,החדר שלי לא אמור להיות בגוון כזה סגלגל.שוב שיפשפתי את עיניי כדי לראות שזה לא חלום,אבל עדיין כלום לא הישתנה,החלטתי לקום ולברר מה קרה.דהרתי את הדהירה הצפויה שלי למטה,אך לא היו מדרגות לרדת עליהן,גם לאונרד לא העיר את ההערות המפגרות שלו,רצתי עד שהתגלתה בפני אישה שמנמנה מחייכת עלי."מי את?" שאלתי בתימהון,"אוח…חמודה שכמותך,על תהיה כל כך טפשה,עכשיו שבי לשתות את השוקו שלך.." ענתה האישה בנימה רכה."איזה שוקו?איפהה המיץ תפוחים?" שאלתי בגסות."מיץ תפוחים?את הריי אוהבת שוקו.." מלמלה,זעפתי לרגע,אך כמובן בתוך לבי,קמתי מהשולחן בחיפזון והאישה השמנמנה חסמה אותי,"לא לפני שאת שותה את כל השוקו!!"צווחה ודחפה אותי לכסא."מי את שתגידי לי את ההערות המטופשות האלה שלך?ומזה הבית ההזוי הזה?" צעקתי,היא נירתעה אחורנית,והתקרבה עליי בצעדים עמוקים." איך את מדברת לאמא שלך?" שאלה,אמא שלי?מי היא שתגיד לי שהיא האמא שלי?."חחח,כןן מצחיק,עכשיו תני לי לחזור הביתה.." השבתי בנימה גסה,שוב נעמדתי וזרקתי את הכסא לקרקע."את כבר בבית,יקירתי,ואת לא תלכי לשום חברה עד שאת שותה את השוקו שלך ומבקשת מימני סליחה!!"אמרה,רצתי מהר לחדר והחלפתי בגדים בזריזות,גם הבגדים לא נראו לי כלל מוכרים."טוב,אני הולכת אם הבגדים המזויפים האלו שלי למקום אחר.."אמרתי והפשלתי את שרוולי כי השמש בחוץ צצה מהר מאוד,ולא רציתי להרגיש זיעה."טוב ותגידי לחברות האלו שלך שאת לא…" יותר מזה לא שמעתי.הנחתי לדלת להיטרק מאחורי בעצמה.פסעתי במדרכה,העיר גם לא הרגישה לי מוכרת,הסתכלתי בימיני ושמאלי,שום בית לא הזכיר לי את השכונה,או העיר שלי,הכל כל כך מוזר…אני מתגעגעת לטראול,למשפחה שלי,הרגשתי שאני הולכת להתפרץ בבכי מר ולהיות עוד סתם מישהי שמתגוררת ברחוב.הסתכלתי לקרקע,הדמעה שלי פגעה בטרול קטן וסגלגל."אויי אני מצטערת.." אמרתי,בעודי מנגבת במטפחת את הדמעות,הטרול הסגלגל הסתכל לשמים ואז פגש בי."ששלג?.." גמגם בהפתעה,פערתי את פי וחיבקתי אותו."טראול,חשבתי עלייך,מזה המקום הזה?" שאלתי אותו."אני לא יודע,שלגי,אבל אני יודע שאחריי שהתחבקנו הכל עצר,ועברנו לפה,אני לא מבין את האנשים שהגעתי עליהם בכלל" אמר."גם אני לא,אני מרגישה כאילו הם בכלל לא מבינים שאני גם כמוהם,בת אדם.." השבתי."טוב,אז קודם כל,"התחלתי,"איך נגיע הביתה?" שנינו נפלנו לתוך בור של מחשבות עמוקות,"בעזרת קוף.."השיב,הסתכלתי בשעון שכלל לא זכרתי שהילבישו לי אותו,וגיליתי את הנורא מכל.
תגובות (0)