התחלה חדשה – פרק שלושים ושלוש

הסתכלתי בעיניים פקוחות לרווחה בתימהון על אבי,המפקד מרטין צ'ילדרס,אשר רק לפני דקות אחדות הודיע לי שאני עוברת לפנימיה.
"פנימיה?מה…מה זאת אומרת פנימיה?"שאלתי מבולבלת.לא הבנתי מאיפה לעזאזל הגיעה הבשורה הזו.
"פנימיה.זה בית ספר שאת גרה בו.פנימיה."אמר בפשטות.
"אני לא עוברת לפנימיה."צחקתי בעצבנות.
"בוודאי שאת עוברת.עם קשרים כמו שלי את תעברי לשם כבר מחר."
"הנה,רואה??זה בדיוק מה שדיברתי עליו!אתה בכלל לא שואל אותי אם אני רוצה או לא רוצה לעבור לפאקינג פנימיה!"
"אל תקללי!זה לא מנומס."
"אוהו,סליחה באמת שאני מקללת.אתה יודע,במצבי כעת,שבדיוק האבא הנפלא שלי מספר לי שאני עוברת לפנימיה אחרי שבניתי לי פה חיים אמיתיים,הדבר האחרון שאני צריכה לעשות זה לקלל כי זה לא מנומס!אז במטותא ממך,אבי הנהדר,סלח לבתך המעוצבנת.זו כנראה התקופה שלה בחודש!"צעקתי בציניות מתפרצת.
"אל תצעק-"
"למה??כי גם זה לא מנומס??!!מעניין לי התחת!"לא נתתי לו לסיים את המשפט וכבר התפרצתי כמו הר געש.
"אמה!תשתלטי על עצמך!"
"למה??כי אנשים יכולים לראות אותי??!!הרי מחר אני במילא עוברת בית ספר,סליחה,פנימיה!"
"אמה,את עושה לי בושות."סינן.
"מה אכפת לך??מחר אתה כבר לא תראה אותי!אולי תוכל להגיד לחברים הצבאיים שלך שהבת שלך השתגעה מעט ושהיא שכחה לקחת תרופות!הרי זה מה שאמרת על כריס,לא?!"
"אל תערבי את כריס."ביקש.
"אני אערב את מי שבא לי!עכשיו זו ההזדמנות האחרונה שלי להוציא הכל,את כל החרא שאני שומרת כבר 14 שנים!"
"אמה פרנסיס צ'ילדרס!תסתמי את הפה שלך!"ידעתי שאם הוא משתמש בשם השני שלי שנתנו לי לאחר שסבתי המנוחה מתה,הוא רציני.
שתקתי וטופפתי עם רגלי על הרצפה.אבי היה אדום מכעס בגלל ההתפרצויות שלי.אוך!כמה שנאתי אותו באותם רגעים!
"בואי.אנחנו הולכים."אמר בשפתיים קפוצות.הוא התחיל להתקדם לעבר דלת היציאה,לא בודק אם אני מאחוריו.במשך כמה שניות הסתכלתי עליו צועד ואז התחלתי להתקדם באיטיות אל היציאה.ידעתי שלא אוכל לשנות את רוע הגזרה.רתחתי מבפנים אבל צעדתי אחריו.אני לא אתן לו את הסיפוק בזה שאכנע כמו ילדה קטנה.בבית אני הולכת להרגיז אותו ולעצבן אותו כל כך.אני אוציא את כל החרא שהמשפחה שלנו שמרה במשך שנים.הגיע הזמן שמישהו ידבר.
נכנסנו למכונית המבריקה של אבי והוא התניע.בתנועה חלקה הוא יצאה מהחניה והתחלנו את דרכנו אל הבית הארור שבאותם רגעים הוא היה הדבר האחרון שרציתי לראות.
במשך כל הנסיעה שתקנו.אנחנו היינו כל כך דומים בהפגנת העצבנות שלנו שזה שיגע אותי.העדפנו,לא כמו אמא וכריס,לשתוק ולהוציא הכל באווירה יותר נוחה,במקום לצעוק ולהתפרץ עכשיו.
לבסוף הגענו הביתה.טרקתי את הדלת בחזקה,מקווה שתישבר.הוא סגר אותה בעדינות כאיש צבאי מנומס.איכס.
נכנסנו אל הבית,אמא שלי,שהייתה במטבח ופקדה על סנדרה,הופתעה לגלות שבעלה ובתה חזרו הביתה.
"מרטין??אמה??"שאלה מופתעת.
"צ'לסי,תארזי את המזוודות של אמה.היא נוסעת לפנימיה.כנראה בדרום."כמה שיותר רחוק מכם,חשבתי במרירות.
"למה??"שאלה עוד יותר מופתעת.
"היא נתנה מכות לאיליין."
"זו הייתה רק כאפה וזה הגיע לה."סיננתי עצבנית.
"אמה,לא מתאים לך."אמרה וצקצקה בלשונה.
"מה שתגידי.אני למעלה."אמרתי ועליתי במהירות אל החדר שלי.אני שונאת אותם,אני שונאת אותם,אני שונאת אותם.