פשוט לאהוב…
האבנים החוירו לידו, כאילו אומרות תגע בנו, תן לידיים המחוספסות בעלות עבר לא קט, ללמד אותנו דבר או שתיים על עבודת כפיים עצמית.
והוא, היה שם, מנסה לייצב את מחשבותיו,מחדד את ראות עיניו,אולי האבנים יחזירו לו תשובה או שתיים,אולי יצליח לקלוט איזה נצנוץ או או אפילו רמז,בין החריצים שהעידו על ימים לא מעטים של בהיה באנשים כמותו…
"יקירי",הוא שמע את קולה נושף בעורפו…מנסה להשתיק את הקול,אך האבקות הזאת מצלילה,מחדדת ומאדירה את הקול ומאיימת לנצח שוב…
הדבר היחיד שרצה לעשות זה,להשיב,ולומר בקול בוטח ואוהב "אני בא אהובתי",אך החיים שללו ממנו גם את הפריבלגיה הקטנה הזאת..ומנסיונו,לנסות להביט על הפרח ולשאוג בלחש ,נוחל כשלון נוסף להפריח את השממה הפנימית שבו..
מוצא עצמו שוב, צולל בדמיונו,לפתע החיים מתמלאים בצבעי פסטל עדינים,רכים, נוגעים ומרגיעים,מייחל להשאר שם עד אובדן חושים. המקום הזה הרגיש לו הכי בטוח בעולם, מקום שקיבל אותו נתן לו את המרווח הנפשי,לומר לצעוק לבכות ללא שיפוט או מבט שננעץ בו שלא מוסיף תועלת להרגשתו…
"כן ,גם אני אוהבת להביט בהם,הם נותנות לי כח להבין שאפשר להשאר יציבים ולשמור על הצורה הגולמית גם אחרי סערות לא מעטות"… שמע קול מאחוריו
הפעם זה לא היה הקול המשתק הסוחף המתעתע..היה שם משהוא עצוב מלווה ברעננות לא ברורה וזך אמיתי המאיים לכבוש את המקום הכי שמור למישהיא אחרת, חש שקראה את מחשבותיו,הרגישה את תחושותיו לפני ההכרות הראשונית…הוא חשש להסתובב שמא יבין שעדין שרוי בעולמו הפנימי…
"מאותה סיבה אני כאן"..השיב…ושתק.
הסתובב לאיטו… ותוך כדי מתבונן בעיניה הדובשניות מלאות תם ועצב אך משדרות עוצמה כח ונצנוץ של משהוא חדש.
והיא, לא נסתה להפר את השקט ולהסיט את הבהיה המתמשכת… אולי, כי נסתה ללמוד עליו ולהבין מה לעלם החמודות ולמסע הארוך שעייניו משדרות..או שפשוט רצתה להניח לו לדמיין משהוא שהתקווה כבר לקחה…
אבל היא ידעה,עייניו ששוטטו בנבכי ליבה אמרו לה יותר מכל, המסע רק מתחיל חובק עימו משהוא פנימי,אמיתי…
תגובות (3)
סיפור מושלם מפורט מחכה להשמך :)
תודה מאמי… העלתי לבקשתך את הפרק הבא:)
מקסים