הכאב שבאהבה\ פרק 19

באותן הדקות שנדמו כנצח.. כשהוא נשק לי, לא יכולתי לחשוב על כלום, לא יכולתי לשמוע מהמומה, לא יכולתי לחוש דבר מלבד את פעימות לבי ההולמות בחוזקה ובפראות חסרת כל שליטה אנושית מסוימת, את הצמרמורת אשר גרמה לכל עורי לסמור וכאש הבעירה כל שריר, תא, מערכת ווריד אשר עדיין פועל כהרגלו בגופי, חשתי כיצד הצביטות המטריפות דעת אשר עקצצו בכל מקום ומקום בגופי הורגשו בחוזקה.. אבל דבר לא הורגש בעוצמה אדירה וסוחפת כמגע שפתיו על גבי שפתיי..
דבר אשר הותיר אותי מוכת הלם וחסרת כל שליטה עצמית מסוימת, אבדתי את מוחי, את סביבתי, אבדתי את עצמי..
הלהט אשר סרר בינינו, כאש טובה וטהורה חסרת כל רוע או קינאה, חסר כל חרטה או היסוס, בלבול ואכזבה – זרם בעורקיי כתחושת קריעה, אבל קריעה מלטפת אשר כלל לא כואבת או מפחידה, היינו כה קרובים.. חשים יותר מתמיד כל תזוזה, כל נשימה מהירה אשר בקושי עצרה את רצף הנשיקה משכרת החושים הזו, הנשיקה אשר גרמה לי להתמכר אליה נפשית ופיזית בו זמנית בדרך מלאת השלמה וקבלה.. ברצון כה רב..
הדם אשר התפרע בגופי ובלש לכל איבר לא ניתק אותי, הטלטול הרב של הרגשות שהתאחדו יחדיו בחוזקה לא ניתק ממנו, דבר לא היה יכול לנתק אותי מהרגע המדהים אשר הצליח לעלות מעבר לכל צפיותיי ותקוותי המיוחלות לנשיקה המדהימה הזו, דבר לא היה יכול להידמות לכך בגלל שאין משהו אשר משתווה.. רק גיששתי אך מציאת מקום שיקרב אותנו יותר ממה שאני מקורבים כרגע, לא הנחתי למרות שידעתי שמדובר בדבר בלתי אפשרי.. שאנו אחד, שתי נפשות ממעמדות שונים אשר הצליחו למצוא את האהבה למרות כל המכשולים..
המכשולים שעדיין צפים מעלינו, נוגעים במעט בקצה הראש אבל נעלמים בקלילות ומתעופפים יחדיו עם הרוח הנושבת אשר כלל לא מורגשת ומקפיאה למוות בקורה בגלל החמימות שעוטפת אותי.. זרועותיו של הארי אשר עוטפות אותי.. כלל לא חשתי במכשולים כי דבר אשר מתחולל בכל העולם ובכל היקום כולו לא היה יכול לנפץ את הרגע מבין הרגעים המאושרים ובעלי הערך החשוב ביותר בחיי ולחרבו עד עפר..
נחרדתי מהמחשבה על כך אבל פסקתי זאת, איני אתן לעצמי להרוס דבר, ובמיוחד לא את זה, במיוחד לא אתו!
דבר לא היה ניתן כרגע, דבר לא היה ברור , או שאולי היה כן דבר אחד שידעתי וחשתי זאת באופן הכנה והתמים ביותר, הארי אוהב אותי.
"כה חכתי לרגע הזה.." הוא פלט כשהתנתקו לצערי הרב אבל האצתי את עצמי פחות או יותר לתפקוד שליטתי עצמי חוזר למענו.. תמיד למענו.
"זה היה כה.. כה מדהים.. עד כמה חכתי לכך, לרגע הזה, אני.. אני מרגיש.." הוא החל לומר בשנית בקול מאוהב ומעט מגמגם בהתרגשות אשר כה הייתה נחמדה ונערצת בעיניי, אבל קטעתי אותו בהבנה מלאה. "מאושר.. אני מאושרת.." מלמלתי, עורי נצרב וקרביי להטו כשהוא כרך את זרועותיו סביב עגני, חשתי כיצד כל כולי טעונה בחשמל ופקעת אחת של עצבים ושיכרון.. וזה כה ממכר ורצוי.
"מאושר זו כלל לא מילה, כה ציפיתי וייחלתי לרגע הזה.." הוא התוודה.
זקפתי גבה, ולא יכולתי עוד להסתיר את החיוך המגוחך שמודה לעצם החיים. "באמת..?" לחשתי.
הוא הנהנן. "ואת, ילדה יפה?" שאל בזמן שהעביר קצוות שיער סוררת למאחורי אוזני.
"מהרגע הראשון.. הצלחת לכשף אותי ולגרום לי רק עליך לחשוב, איני יכולה לתאר את כל הרגשות והתחושות והדברים שעברתי.. אני עדיין לא מאמינה שזה באמת קורה.." פלטתי אנקת ייאוש, כיצד אוכל לתאר לו את כל מה שנטען בי בכל התקופה האחרונה והמדהימה ביותר בחיי..
"מהרגע הראשון שדחפו אותך והיית מוטלת על הרצפה, ידעתי שאני פשוט חייב לעזור לך! לא בגלל שזה מעשה יפה וטוב.. אלא בגלל שגם, רציתי זאת.. עדיין לא ראיתי את הפנים שלך אבל כבר שרק הרמתי אותך חשתי שזה נכון, שזה טוב.. ומאז, הייתי פשוט זקוק לקרבה שלך.." התוודה בזמן שהעביר יד בשערו, הזזתי ברכות את ידו ואני לטפתי את שערו.. נשכתי את שפתי התחתונה, זה כה מורט עצבים.. כה מלהיט ונפלא.. כה חלומי!
"אתה הבחור הראשון שיודע את הסיפור שלי בעיקרון, שמכיר את החיים שלי.. ותמיד חשבתי לעצמי עד כמה אני מטורפת שבכזו מהירות אני מספרת לך הכול, אבל פשוט הצלחת לכבוש אותי.. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך! אני פשוט זוכרת כיצד הלכתי למסיבה ההיא בערב, או לסרט.. רק בגלל שגם אתה שם.." התוודיתי בהשפלת ראש. "כאילו היית זקוקה לקול שלך, ליופי, לשיחות.."
הוא הרים את מבטי אליו ונשק לי נשיקה קצרת נשימה. "למה לא אמרת כלום..?" לחש.
זקפתי גבה ופלטתי גיחוך, הוא חייך לרגע. "בגלל ש.. איני מעולם הכרתי ברגשות שכאלו, בקרבה כמו שהיית לי ולך, זה נראה לי כה מוזר ולא מוכר.. אפילו מפחיד, אך הצלחת להפוך ולטלטל את עולמי, ואני כה מודה לך על כך.." הסברתי. "ממתי התחלת אבל לאהוב אותי?"
"מההתחלה, אמרתי לך מתוקה". חייך.
"אבל למה? זאת אומרת – מה מושך בי?" שאלתי כלא מאמינה, אין סיכוי שהאדם המושלם הזה, אשר כל כולו עשוי ללא חת נועד ואף התאהב בי, ויותר מכך, האופי הנתון להערצה ללא הרף… האופי הכה עמוק והמקסים שלו..
"קים," אמר את שמי כאילו והוא סוגד לו. קרביי להטו, אלוהים אדירים. "גרמת לי להתאהב בך, בגלל היופי והחן שלך, והנערה שבפנים, שהרבה יותר יפה.."
חשתי כיצד שרירי בטני נקשרים האחד בשני בכל מילה שהוא אומר כפלונטר קשה לפיצוח, כל סערותיי סמרו וחשתי גל של רעד מכה בי בחוזקה וגורם לי להיטלטל מצד אל צד.
"אני רוצה להגשים עוד משהו.."חייכתי חצי חיוך, הוא זקף גבה וגיחך.
"כל מה שתרצי.." מלמל.
בסדר, אני יכולה לומר לו זאת, דמי להט בעורקיי והתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, אלפי צביטות וכרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי ואני יודעת שאני מאוהבת ללא כל שליטה בנער הכובש והאלילי הזה. "אני רוצה להיצתלם, מתוך רצון, פעם ראשונה – אתך – כאן". פלטתי בנשימה אחת.
פניו הנרככו והוא נשק נשיקות קטנות ועדינות על גבי צווארי, מרפרף כלפי מעלה, לכיוון אוזני.. חשתי כיצד זה כה מדגדג וגורם לי פשוט לפרפר במקומי, כל נשיקה משאירה צלקת אשר מוטחת בעורי וגורמת לי להנימס ולהעריץ, לסגוד למדע שלו.. זה חלחל לי כה עמוק.. לבי מעולם לא הלם כה בחוזקה.. מעולם ראשי לא קדח כך.. מעולם לא אהבתי כך אדם מסוים כל ימי חיי.
לפתע הוא הפסיק את שביל הנשיקות, עוצר על הלחי, מנשק עוד מספר פעמים, שוב ושוב.. נשיקות קטנות וחמודות, השפתיים הכה מגרות שכה רציתי שיקרעו על שלי..
וקבלתי זאת. ואני חשה כה טוב עם כך.
ואז הוא שלף את המצלמה. "תחייכי.." מלמל, כרככתי את זרועותיי סביב צווארו והוא כרך את זרוע אחת סביב אגני, שנינו חייכנו חיוכים אוהבים והפלש של המצלמה הדהד.
"אני אוהב אותך, קים.." הוא לחש לאוזני.
התבוננתי בו וזה הכה בי כה בחוזקה, כמכה מתחת לחגורה והשתתקתי, המילים נקרעו מבעד לפי בדרך הכי כנה שיש. "אני אוהבת אותך הארי, כל כך.."
"תמונה יפה.." קרץ לי והראה לי את התמונה, חייכתי חיוך של אושר וגאווה, עוד וי על פעם ראשונה בחיים..

***

ועכשיו אני יושבת על ברכיו, אנו כה קרובים, צופים יחדיו בתמונות ילדות שלו.. ואני רק רוצה לעצור את הזמן, את כל העולם מלכת ולהישאר כך.. לצדו, חשתי את אצבעו הארוכה מטיילת בנחת על גבי עמוד שדרתי בלי שאיש רואה, בלי שאיש יודע, בזמן שהוא צוחק עם כולם על תמונה מביכה שלו פעם ראשונה בסיר..
חייכתי גם תוך כידי שנשכתי את שפתי התחתונה, נסתי לצחוק אך לא יכולתי.. זה היה פשוט בלתי אפשרי, מגעו טלטל אותי וגרם לי להפוך לפקעת של עצבים ומתח כה רבים, חשתי הצלפות מייסרות, צורבות וקורעות על גבי עמוד שדרתי, ללא כל רחמים, ללא כל טיפת אנושיות.. קרביי להטו בעוז כה רב ודמי להט בעורקיי והתפרע בחוסר שליטה, ראשי קדח וצווח צווחה שהדהדה בכל איבריי וגרמה לי לפרפר במקומי.. אוי ההשפעה המתוקה והכואבת של הארי עליי..
"קים?! את מקשיבה לי?!" צעקה עליי נועם.
חייכתי אליה. "כן?"
"אז אתם באמת ביחד?" שאלה בחצי חיוך.
התבוננתי בהארי שהתבונן בי. "ביחד". אמר ללא כל היסוס.
עכשיו זה רשמי?! אוי אלוהים אדירים.. לא יכולתי למחוק את החיוך, השמחה שלי עלתה על גדותיה, הארי אוהב אותי.. הוא אמר זאת, הוא נישק אותי, אין כל מילים לתאר זאת, אין כל דרך להסביר.. אפילו התמונה שלנו מחייכים בה… אלף מילים הם צחוק..
"הארי, תפסיק.." צחקקתי.
"ממה?" שאל בבלבול.
"אני לא יכולה להיות מרוכזת ככה.." הסברתי וחשתי במעט נבוכה.
הוא גיחך וכאילו בשביל להקניט אותי ליטף את שערי ובידו האחרת לחץ על ירכי. כה לוהט, כה משכר וממכר, כה עינוג יקר מפז וחשוב..
החלטתי להסתובב אליו, לחזור להתבונן במלאך שלי, בגבר האהוב שלי, בנשיקה העוצמתית ביותר בכל חיי, ליטפתי את לחיו ואת שערו, הוא עצם את עיניי כמתענג מהמגע שלו. "אתה לא רוצה לראות את הסרט שלך?" לחשתי.
"כבר עברתי את כל זה, עכשיו אני רוצה לחיות את הרגע, אתך". הטיח בי את המילים המהממות הללו.. איך הוא יודע מה לומר בדרך הכי מפתה ורומנטית שיש? לא יכולתי להתאפק וקרסתי על שפתיו.
"אולי תמצאו לכם חדר?!" כעס עלינו נייל.
הארי גיחך. "לך לחברה שלך.."
הוא שתק והסתובב להביט בחזרה בסרט וכך גם אנחנו עשינו. "עדיף שנהנה מהרגעים הללו ביחד לבד.." מלמלתי.
"צודקת, רגעים שנוצרו רק לי ולך.." הסכים אך לא חדל מלחבק אותי מאחור בעת ישיבה.
לאחר כמה דקות שלהתרכז בהם הייתה משימה לא אפשרית, או להשתיק את הפרפרים שפרעו את כל כולי.. זה היה די מאכזב אבל שיהיה, הרי נסע לכפר עוד כמה ימים לא? "הארי, מתי נלך לכפר שלך?"
"את באמת רוצה?" שאל וזקף את גבתו.
"כן, מאוד.." חייכתי.
הוא עיקם את אפו. "בסדר.." מלמל.
"מה הבעיה?" שאלתי בדאגה.
"אני אסביר לך אחר כך, פשוט..-" הוא בא לומר אך לואי חטף אותו ומשך אותו לכיוון האוכל.
"מישל ונייל הכינו המון אוכל טוב!" צעק באושר.
"כן, מישל ונייל שהחליטו לריב.." מלמלה מישל בעצב.
עיניי נקרעו לרווחה. "רבת עם נייל?! למה?!" שאלתי בזעזוע.
"כי אני לא אוהבת מוזיקה.. משוגע, אני ממש לא עומדת להתנצל!" פסקה, והיא די צודקת. "אך אני מתגעגעת לאירי החמוד הזה.." מלמלה בלחש.
חבקתי אותה. "הוא אוהב אותך, באמת, ותאמיני לי שהוא נטרף מבפנים, לא חייבים ישר לריב אבל.. תני לו את הזמן שלו להירגע, אך גם אל תשברי!"
"אולי, אבל שיהיה.. מזל טוב קים". חייכה אליי.
צחקקתי, נועם לא הפסיקה לקשור את אצבעותיה האחת בשנייה וג'סיקה נראתה מוכת הלם וחרדה, רק שחף וזאין נראו כזוג לוהט.. מה לכל הרוחות כבר הספיק לקרות פה היום?!
"מה קרה לכן?" שאלנו אני ומישל ביחד את ג'סיקה ונועם.
"היא נישקה את לואי!" צעקה ג'סיקה.
נועם מושכה בכתפיה. "בטעות, ואז היא החליטה שהיא מקניטה אותי ונשקה את ליאם!"
"הוא נישק אותי!" דחפה אותה במעט ג'סיקה.
"היי!" צעקה מישל. "אתן ממש לא ירדות לרמה הנמוכה הזו בגלל זוג דפוקים, ברור?! הם מי שמשחקים לכן ברגשות, שחקו להם בחזרה, גרמו להם לקנא". קרצה להם והלכה לכיוון האוכל, שלושתנו הלכו אחריה וכלל לא פנינו לשחף בשביל לא להפריע לה ולזאין שנראו כה טוב ביחד, לא הפסיקו לצחוק ואפילו.. אוי, להאכיל אחד את השנייה, נשכתי את שפתי התחתונה, מה מונע מהם ל..-
אך הארי גרר אותי והושיב אותי לידו. "התגעגעתי אליך". חייכתי אליו ונשקתי על לחיו.
"ואני אלייך יפהפייה". קרץ לי. "צ'יפס?" חייך.
הנהנתי, הוא אחז בזוג צ'יפסים והכניס אותם לפי. "ומה את אומרת על מעט סלט?"
כן, במיוחד כשאתה מאכיל אותי, אנא, בבקשה.. אך רק הנהנתי והתענגתי רק מעצם הסיטואציה הכה נחמדה הזו..
"אולי גם אתה במעט רעב?" שאלתי בשובבות.
הוא זקף גבה. "גובע".
חתכתי חתיכה קטנה מהקבב ושיפדתי במזלג. "פה גדול.." מלמלתי והכנסתי באטיות ובחן לפיו.
לצערי הוא כנראה לא רואה זאת כרגע רומנטי ואכל די מהר, אוי, הארי הילדותי והגברי שלי..
"אז מה רצית מקודם לומר לי?" שאלתי. "בקשר לכפר.." שלא ינסה לעכב אותי.
"אבא שלי עבר לשם.." לחש.
חייכתי אליו חיוך רך והכנסתי את הצ'יפס לפיו. "אז מה הבעיה?"
"אנו לא בקשר טוב כל כך.." הסביר במהירות על מנת שאף אחד לא ישמע.
עקמתי את אפי והנחתי את הצלחת בצד. "הארי.. הוא אבא שלך.. -"
"שלא תחשבי אפילו על לומר לי עד כמה זה חשוב!" הזהיר אותי בתוקף.
קרקפתי עקצצה, אוקי, החבר החדש שלי הרים עליי את קולו, מצמצתי בעיניי וידעתי שהוא פשוט מאוד לחוץ לגבי הנושא הזה. "אבל עדיין, הוא אינו פגע בך אישית, אלא באמך.. ואין לזה כל קשר אליך, אולי הפסדת את אביך? והוא יותר מכך, הפסיד אותך ואת הנער שנהפכת? מעולם לא מאוחר לנתק ולהחזיר את הקשר.. משפחה זה חשוב ולך יש, תעריך זאת ואל תחזור על הטעויות שלי.." מלמלתי.
"גם לך יש אימא, ואת בכלל לא בקשר אתה". העיר לי ואני יודעת שהשיחה עומדת לשנות כיוון.
"הארי, היא משוגעת, היא כבתה עליי סיגריות, יש לי צלקות בגללה וסיוטים.. לכל הרוחות, אתה יודע טוב מאוד למה איני מתכוונת לדבר אתה! מה לך אביך עשה?"
הוא התכווץ במקומו ופניו הוא נעוצות בדשא הלח, הוא פשוט שתק ולא אמר דבר, כאילו וקפא לרגע, התרככתי והנחתי את ראשי אליו ונשקתי על לחיו בעדינות. "אז לא נלך לשם.." מלמלתי. "רק בגלל שזה חשוב לך.."
הוא הפנה את ראשו אליי. "מצטער,"
"זה בסדר" חייכתי ואז בדיוק זאין ושחף באו אלינו ומשכו את הארי. "המתנות שלך!"
"המתנה היא לא שייט?!" צחקק.
"יש עוד!" מחה לואי ונועם צחקקה לרגע אך מיד הפסיקה.
"גם אנחנו רוצות להביא לך מתנות". קרצה לו שחף.
הארי נראה המום. "לא הייתן צריכות.."
"וגם , יש לנו מתנה באמת מיוחדת בשבילך.." מלמל ליאם. "ממני ומכולם.."
לפני שבאתי להיחלץ לעזרת האהוב המבולבל והנבוך שלי שעבר כה המום ולא רגיל ליחס כה טוב שכזה נשמעו מספר צפצופים ואיש גדול אשר לבש ג'ינס משופשף וחולצה בצבע ירוק התקדם אלינו, שערו היה חום ועיניו היו טובות ורכות, היה לו אותו חיוך של הארי.. ומתנה גדולה נשמרה בידיו.
"והיא הקדימה.." מלמל נייל.
"מי זה?" שאלתי בבלבול.
האיש חייך אליו ונעמד ממולו. "מזל טוב עד 120 בן". היה לו כה כה עמוק עם מבטא טוב.
רגע, בן?! העברתי מבט לחוץ בהארי ולא הייתי מוכנה להרפות מידו.
"אבא?!" זעק הארי בכעס ונסג לאחור. "מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?!" צווח עליו.
"אני לא מתכוון להפסיד עוד יום הולדת שלך.. ובמיוחד לא 19". הסביר ונראה במעט נבוך אך עדיין נשאר חזק.
"לא, לא, לא!" לא הפסיק לכעוס עליו הארי, סקרתי אותו, הגבר היפהפייה והמפוחד שקפא לצדי, הדשא מת בעיניו ופניו היו חלקות, קשוחות, נטולות הבעה, אך עדיין היה לו ניצוץ של משהו קרוע ופגוע, מפוחד, אך גם של שנאה, הוא חרק שיניים. "אתה לא רצוי כאן.." פלט בארסיות.
"הארי, " נסה לואי להסביר לו. "חשבנו שזו מתנה מדהימה, למה אתה מגיב כך?"
"למה?!" צווח עליו הארי. "מה חשבתם לעצמכם?!"
האב התקרב אליו. "קניתי לך מתנה, פתח אותה.." מלמל.
הארי קיווץ את כפות ידיו לאגרופים קרים ונוקשים שלא היה נדמה לי שיופרדו אי פעם, כל הברק נעלם משערו ונשימותיו היו קצרות במישור קבוע, דמי נזל מפניי וחשתי כאב יוקד, לבי התכווץ וכאב, זה עינוי להתבונן בו כך..
אביו נראה עצוב, אז לקחתי את המתנה והבאתי להארי. "הארי, כך זאת.." לחשתי לו.
הוא חטף את המתנה מידיי והעיף אותה פוגע במזרקת השוקולד ומפיל גם אותה על הדשא..
כולם היו קפואים ומפוחדים מהסיטואציה הכה מלחיצה ומותחת הזו, ידעתי שאיש כאן לא באמת יעזור וירכך את הארי.
"הארולד.. יש לך סיבה למה לכעוס עליי, אך בבקשה, באת עד לכאן במיוחד בשבילך כי אתה חשוב לי, תן לי לדבר אתך רק לכמה שניות ו..-"
"אני לא צריך שום שיחה שכולה בולשיט, במיוחד לא אתך!" צעק עליו הארי בחריפות. "לך מכאן!"
"הארי, די!" נסו ליאם ונייל להרגיע אותו.
"אל תתערבו.." מלמל זאין.
כולם היו קצרי נשימה וגם אני, נראה לי שאני הכי הייתי כך, לכל הרוחות, אני לא יכולה פשוט לעמוד בלי לעשות דבר.. אחזתי בפניו של הארי, עליתי על קצוות אצבעותיי על מנת לנסות איכשהו להגיע לגובהו. "הבט בי.." לחשתי.
הוא התבונן בי בין רגע, וכאילו ונרפה, אגרופיו השתחררו והזוהר שבעיניו שאני כה אוהבת חזר, אוי מתוק.. אני כה שמחה מההשפעה שיש לי עליו, זה כה רצוי וגורם לי לחוש נאהבת..
"אם אינך רוצה, אתה לא חייב, אינך ילד קטן, אך זו לא הדרך.. אל תגיב כך, בבקשה.. " לחשתי.
הוא נשם עמוק והתבונן באביו. "להתראות, ג'יימס". פלט.
ג'יימס, כנראה, השפיל את ראשו. "תודה בנים ובנות שלפחות ניסתם.. להתראות הארי.."
ולאחר מספר דקות הוא נכנס למכונית שלו התניע במהירות ונסע.
היה שקט מורט עצבים, קרביי להטו, הראשון ששבר את הקרח היה כביכול הארי. "מה השלב הבא במסיבה?" חייך.
כולם התבוננו בו קצת בהפתעה ואני כמוכת הלם וחרדה. "הכול בסדר?" שאלה ג'סיקה.
הוא חייך אליה. "למה שלא?"
"לא נראית כך.. בטוח?" שאלה שוב, כנראה שג'סיקה אלופה במצבי לחץ ובכנות.
"כן," מלמל.
לפתע שחף הפעילה את המוזיקה. "שנרקוד?"
"קדימה!" צחקה מישל.
"שלא תגרמי לי לקנא!" הזהירה אותה נועם וכולם צחקו.
"זאת הייתה הפתעה מטורפת.." מלמל הארי ללואי במעט כעס.
"אני מצטער.. כולנו.." חייך אליו חיוך מפייס והם התחבקו, וכך המשכנו לרקוד, ללא כל מעצורים, שותים במעט, צוחקים, שרים שירים בקריוקי שלמשחתי לא הכריחו אותי לשיר, נגנו וסיפרנו חוויות מביכות.. מלאים בצפיות לקראת ההפלגה של כולנו ביחד.
השעה כבר הייתה 22:55, איפה זאין ושחף?!

~מנקודת מבטה של שחף~

התיישבתי על הפסנתר כנף השחור בזמן שזאין שוב המציא תווים חדשים, צחקקתי במקצת אך לא יכולתי, הייתי יותר מידי מוקסמת ממנו..
לפתע הוא נעץ את עיניו בעיניי מנציח וצורב אותי, מפוגג ומחרב אותי עד עפר במבט הזה שלו, קרביי להטו ודמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, זה חלחל לי כה עמוק ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח בפעם אחת מענה וכה מקשה.. ראשי קדח כמתענן חשמלי סוער וחשתי כיצד הצמרמורת מגלפת ומעקצצת בכל גופי..
נשמתי עמוק, אלוהים אדירים, ההשפעה שלו עליי, רק במבט אחד.. התבוננתי בזוג השפתיים הללו.. השפתיים שאני כה משתוקקת לנשק.. ידיי צרבו וקרקרפתי עקצצה, לא יכולה עוד לשלוט בעצמי, המטען, השרפה שניצתת בינינו כל פעם מחדש ואנו שותקים ומתעלמים, מאס לי ממנה.. אני כה משתוקקת לשבור את קיר הפלדה שמפריד בין שפתיי לשלי ושלו, ואחרי ערב שכזה.. כשהייתי חבוקה בזרועותיו, רוקדים סלו לצלילי אדל שליטפה את אוזנינו, או ששכבו אחד לצד השני.. מחזיקים.. מחזיקים ידיים, אוי.. כל כולי פרפרתי והייתי פקעת אחת של עצבים, אלפי תחושות ורגשות הכו בכל גופי וטלטלו את עולמי.. כל התפרק מתחת לרגליי..
אבל לפתע, הוא אמר זאת, וזה סיפק.
"את גם חשה זאת?"
ללא כל מחשבה הנהנתי. "תמיד.." לחשתי והסומק להט על לחיי בעוז כה רב.
ואז הוא פשט החזיק באגניי, השכיב אותי על גבי הפסנתר השחור, הפסנתר שבו שפכתי פעם ראשונה את לבי בפניו, הפעם הראשונה שבכלל באמת דברתי עם מישהו, הפסנתר שבו רבנו והשלמנו, הפסנתר שגרם לי להבין עד כמה אני אוהבת אותו..
ולפתע, שפתיו התרסקו על שפתיי.

~מנקודת מבטה של ג'סיקה(חדש!)~

לאן לכל הרוחות זאין נעלם?! מנשק אותי אתמול בערב והיום בבוקר ופשוט ממשיך עם זה הלאה?
הוא חייב לי הסבר.. איני בובה של אף אחד, איני ארשה שכך ינהגו כלפיי.. מספיק גברים שחקו לי ברגשות, מאס לי לשתוק ולתת לכולם לפגוע בי, להיכנס ללבי ואז לבגוד בגירה כה צורבת וכואבת, מאס לי לומר שהכול בסדר ובפנים לחוש כה בודדה ועצובה..
החומות הללו, שכל חיי אני רק בונה מסביבי עוד ועוד, 'הזהות' הזו שמגנה עליי, של הילדה הטובה והנחמדה והמאוהבת חייבת להיפסק.. דמעות בוגדניות התפרצו מעיניי, לא עוד.. די.. בבקשה..איני יכולה עוד לסבול את הכאב היוקד והמורט עצבים הזה, גוש הדמעות החונק התפרץ, ים של דמעות התפרץ מעיני התכולות והקרות, עיניים של שקרנית מסריחה, בדיוק כמו אמי.. דבוקה בה..
החור השחור שבחזי רק גדל יותר ויותר, ראותיי התפוצצו וחשתי כיצד אני חסרת אוויר ומוחזקת בעולם רק מתוך חובה..
נכנסתי לחדר שממנו שמעתי את קולות המוזיקה המגוחכת, הדלקתי את האורות וקרסתי על הרצפה.
"בוגד!!" צווחתי עליו.
הוא ושחף התנתקו בין רגע. "בוגד..?" לחשה שחף.