Now or never-פרק ארבעים ושתיים

*מנקודת מבטו של הארי*
"לא, לא אתה לא אמיתי!" צעקתי על הרופא.
"הארי תירגע" אמר לי לואי.
"זה אני, אני אשם, אני הכל אני!" צעקתי ורצתי מהבית חולים. הדמעות החלו לפרוץ. אני לא מאמין שאהבת חיי לא זוכרת אותי, אני אוהב אותה!, אני לא יכול לאהוב מישהי שהיא לא זוכרת אותי ):
"קוף" שמעתי את קולה של גמה מאחורי.
"לכי מפה" אמרתי לה.
"הארי אני רק רוצה…" לא סיימה את המשפט וקטעתי אותה.
"לא רוצה, זה אני אני אני, זה רק בגללי!!!!! אני יצאתי איתה בגלל זה" צעקתי על גמה.
"קוף אבל היא בטוח תזכור אותך הרופא אמר שהזיכרון יחזור לה" אמרה לי גמה.
"טוב תשאירי אותי לבד" אמרתי לה והיא הלכה. למה למה גרמתי לה לזה, הייתי רץ אליה, האבן הזאת והלוגן הזה הכל הם הרסו! אין לנו שבוע אחד נורמלי….
"הארי" שמעתי קול נעים שמלטף אותי. הסתובבתי וראיתי את אמא שלי.
"אמא זה אני, זה בגללי" אמרתי בוכה בלי הפסקה.
"הארי זה לא אתה, יש אנשים קנאים בעולם ואין מה לעשות הם עושים מעשים" אמרה והנחתי את ראשי על כתפה.
"אבל, זה לא מגיע לה, היא לא עשתה כלום!" אמרתי.
"הזיכרון יחזור לה אל תדאג" אמרה.
"טוב, אני מקווה שמהר מאוד" אמרתי.
"בוא ניכנס, אתה רוצה לראות אותה לא?" אמרה.
"כן" אמרתי מוחה את הדמעות. קמתי מהספסל שהתיישבתי עליו והלכתי לחדר של שירז. נכנסתי פנימה וראיתי אותה שוכבת מצפה לרופא.
"אתה גם רופא?" שאלה.
"לא אני הארי, אני חבר שלך" עניתי.
"אתה? שלי? כנראה התבלבלת כי אני לא כזאת יפה" אמרה.
"חחחח את ממש יפה" אמרתי "ואני מאוהב רק בך" הוספתי והיא הסמיקה. אחרי כמה שניות היא החלה לבכות.
"ללמה את בוכה?" שאלתי מגמגם.
"כי אני רעה, אני רואה על העניים שלך שציפית שאני יזכור אותך, לא מגיע לך, אתה נראה בן אדם טוב" אמרה ממשיכה לבכות. לא ידעתי מה לעשות כי אם אני ינשק אותה היא תיבהל מדי, אם אני יגיד לה את האמת היא תיפגע ואם אני ישקר אני בטוח יבכה. אז ברחתי מהחדר וכולם יסתכלו עלי בפליאה שיצאתי.