איך לא ידעתי ?! – פרק 34

פרק 34:

היד משכה אותי אחורה וסובבה אותי לתוך חיבוק גדול.
ישר הרגשתי את המגע שלו. את הריח שלו. את השרירים הקשים.
במידי זהיתי אותו.
הייתי כל כך כעוסה ועצבנית ובמיוחד פגועה מכל אחד מהם.
התחלתי להרביץ לאושר חזק בחזה ובעצבים.
בוקס ועוד בוקס.
אגרוף ועוד אגרוף.
והוא לא שחרר לשנייה.
הוא המשיך לנסות לחבק אותי.
״ אני שונאת אותך ! שונאת! אותך ! .
תעזוב אותי …. דיי כבר אין לי כוח ! אין לי! הכוח נגמר לי !
למה אני צריכה להתמודד עם כל הדברים האלה לבד !? רק אני ! לבד ! אני תמיד הייתי ותמיד ישאר לבד !
אפילו אחים שלי שונאים אותי !
אני …. אני לא יכולה יותר….״
בהתחלה צעקתי עליו חזק ובעצבים ואז כבר התחלתי לבכות.
הדמעות פשוט ירדו יחד עם כוחותיי.
לבסוף כבר לא היה לי כוח ובכיתי על החזה שלו באפיסת כוחות.
כבר לא היה לי כוח להתמודד. התפרקתי. פרקתי הכל.
כל מה שישב לי על הלב.
כל החזות קשה שלפעמים אני מראה לאנשים התנפצה לי ולכולם בפנים והרשתי לעצמי לבכות. להתפרק לתוך ידיו של אושר.
בכיתי בלי סוף … התייפחתי כאילו אין מחר.
הורדתי הכל מלבי.
הכל היה כבר כבד עליי עד שהינה זה מה שקרה.
התפוצצתי.
״ ליאן …״ אושר לחש את שמי אבל אני הייתי מכווצת לתוך החזה שלו בתוך חיבוקו החם והמרגיע אבל לא הפסקתי לבכות.
״ ליאן בבקשה תסתכלי עליי ….״ הוא ביקש בהתחננות
אבל אני לא הרמתי את מבטי. פחדתי. פחדתי מעיניו היפות שיחדרו לי לנשמה .. לנפש …
שיגיעו למקום שאף אחד כמעט ולא מכיר. והוא מסוגל לעשות את זה.
לא הסתכלתי אליו פשוט המשכתי לבכות ולהתייפח בתוך חיבוקו החם.
״ ליאן זה שובר אותי מבפנים שאת ככה תסתכלי אליי… בבקשה …״ הוא התחנן עם קולו הרך שאני אוהבת.
אבל עדיין …. עדיין לא הרמתי את מבטי.
אושר שחרר את חיבוקו והרגשתי שאני מתפרקת. קורסת. עומדת ליפול לתוך תהום שחורה ובלתי נגמרת.
ואז הוא תפס את פניי בלחיי הרטובות עם שתי ידיו הגדולות והחמות. מחזיק בי ומראה לי שהוא לא יתן לי ליפול.
׳ איך לעזעזאל הוא מרגיע אותי ?! ורק הוא!׳ חשבתי לעצמית ולא הסכמתי לעלות את עיניי לעיניו.
לעיניים האלה … מהן אני פוחדת. פוחדת פחד שהוא יצליח לחדור אליי.
״ ליאן אני מתחנן ממך שתסתכלי אליי!..״ הוא ביקש נואשות בהתחננות.
הרמתי לאט לאט את עיניי שתוך שנייה פגשו בעיניו שישירות חדרו אליי כמו שצפיתי מראש.
״ את לא לבד ליאן … את בחיים לא היית ואת בחיים לא תהי לבד !
אף אחד לא שונא אותך … כולנו אוהבים אותך. דואגים לך. ליאן את צריכה להבין את זה.
אני ! אני אוהב אותך ! אני דואג לך ! לי אכפת ממך ! תביני את זה כבר !… אל תעשי את זה יותר ..
אל תברחי יותר ליאן בבקשה ממך אל תעשי את זה שוב.
בסדר ?״ הוא שאל בקול רך ודואג
הנהנתי הנהון קטן וחזרתי לחבק אותו והוא אותי.
״ את רוצה לחזור הביתה ?״ הוא שאל בלחש אחרי כמה דקות שקטות.
הנהנתי בראשי לשלילה.
לא נשארו לי כוחות מהיום הזה.
״ את רוצה לישון אצלי ?״ הוא שאל
״ בבקשה …״ אמרתי וחיזקתי את חיבוקי בו.
״ בסדר … עכשיו בואי נלך את עייפה. ״ הוא אמר והסתובב כשהוא מחזיק בידי.
ניסתי ללכת אבל הקרסול כאב לי.
״ אושר … נראה לי נקעתי את הקרסול ״ אמרתי לו בלחש שאני נאנקת טיפה מכאבים.
תוך שנייה הרגשתי את גופי מונף באוויר ואז מונח בידיו החזקות של אושר.
והוא הלך לכיוון החניה של הבית חולים.
ההליכה הייתה ארוכה …
׳ אני לא מאמינה שרצתי את כל זה ועוד עם תפרים בבטן !׳
הגענו לאוטו השחור הנוצץ והמוכר כל כך שלו.
הוא הכניס והושיב אותי במושב מקדימה וסגר את הדלת ונכנס לצד של הנהג.
הוא התניע את הרכב ושם את ידו על ההילוכים.
הרמתי את ידי והנחתי על ידו זו שהייתה על ההילוכים.
אושר הרים הישר את מבטו אליי ואני הסתכלתי ישירות לתוך עיניו.
״ אושר ….״ התחלתי לאמר בלחש והוא המהם כדי שאמשיך
״ אני אוהבת אותך ..״לחשתי לו בקול חלש ונעים.
הוא הסתכל עליי לשנייה ואז חייך קירב את פניי אליו ונישק אותי ברכות ובעדינות.
״ אני אוהב אותך שתדעי את זה תמיד !״ הוא לחש ואני חייכתי אליו חיוך רחב וגדול.
״ שתמיד ישאר לך החיוך על הפנים. אני לא רוצה לראות יותר דמעות מובן ?!״ הוא שאל בתוקפנות אבל חמודה.
אני צחקקתי והנהנתי.
הוא נישק אותי נשיקה קטנה ועדינה על השפתיים והתחיל לנסוע.
החלקתי את הכיסא אחורה ולאט לאט בנסיע נרדמתי.