המדען המיסתורי – פרק 1 – שני קילומטרים

ירדתי מהאוטובוס בצומת אלונים. כבר כמעט אפשר לראות את הבית. הלכתי לתחנת ההסעה והמתנתי למונית. לאחר כמה דקות נעצרה לידי מונית.
הנהג פתח את החלון ושאל "לאן?".
"לאלוני אבא" עניתי.
"אני לא מהסביבה" הוא אמר, "מה המרחק לשם?".
"בערך שלושה קילומטר" עניתי.
הוא חשב קצת ואמר "טוב, יש לי נסיעה מוזמנת עוד רבע שעה, אבל נספיק. יאללה, עלה".
עליתי.
"תפעיל מונה" ביקשתי.

התחלנו בנסיעה בכביש המתפתל בינות לעצי האלון השחוחים. נסעתי בכביש הזה עשרות פעמים, אך אף פעם לא בדקתי מה המרחק המדוייק עד המושב.

אחרי שלוש דקות שאל הנהג "כבר נסענו שלושה קילומטר, איפה זה?".
"עוד שתי דקות, בערך" עניתי.
"אז זה לא שלושה קילומטר כמו שאמרת" הוא אמר בזעף.
"כנראה שלא דייקתי" אמרתי.
הנהג התפרץ בזעם "אז אל תגיד דברים שאתה לא יודע!"
"היי", חשבתי לעצמי, "תרגיע! אז זה כנראה חמישה קילומטר ולא שלושה. ביג דיל".
אבל המחשבה הזו לא הרגיעה אותו. כשהגענו לבסוף הוא אמר בטון מאשים "בגללך אני אאחר לנסיעה המוזמנת שלי". החלטתי לא לענות בתקווה שהעניין יסתיים בכך. אבל תקוותי נכזבה. "הלקוח שלי בטח לא ימתין לי וייסע עם מישהו אחר. אני דורש שתשלם לי פיצוי על הנסיעה שדפקת לי" הוא זרק לעברי.
"טוב," חשבתי לעצמי "עד כאן."
"שכח מזה" אמרתי בקור רוח. "תגיד לי כמה עלתה הנסיעה וסע לשלום".
הנהג לא התכוון לוותר כל כך מהר.
"הנסיעה המוזמנת הייתה לעפולה. בגללך הפסדתי 120 שקל. אתה לא יוצא מהמונית לפני שאתה משלם לי אותם".
"תתפלא" אמרתי, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה.
הנהג יצא גם הוא ונעמד מולי. במונית הוא לא היה נראה בריון שכזה. נו טוב.
"אתה לא הולך לשום מקום עד שאתה משלם לי את ה 120 שקל" הוא סינן מבין שיניו.
"זוז לי מהדרך, או שתצא מכאן עם אף שבור" אמרתי לאט ובשקט.
הנהג הסתכל עלי בזלזול ולא זז.
השניות נקפו.
לפתע נהדף ראשו לאחור וזרם דק של דם זרזף מאפו המרוסק. הנהג תפס את פניו וידיו וצעק בכאב.
מעוצמת הכאב נפל על ברכיו. "הזהרתי אותך" אמרתי בעודי מדלג מעליו ונכנס לביתי.