מלאך עם סיגריה בפה – פרק ח': הכוח של הקנאה.

הגיעה השעה, הוא אמור כבר להגיע, התבוננתי בהשתקפותי שבמראה, מתבוננת בנערה החיוורת והמפוחדת שבראי, היא התבוננה בי בחזרה, נשמתי עמוק.. עוצמת את עיניי ורק רציתי לנטוש את הראי, חשתי מיואשת.
לא משנה עד כמה אנסה להיראות נשית, מפתה ו.. טובה מספיק בשבילו, לא משנה עד כמה אטפח את עצמי על מנת להיראות מושלמת, מעולם לא אחוש כך.. מעולם לא אחוש מלאת שלמות, תמיד יהיה את הדבר המסוים שיכשיל אותי ויגרום לי לקרוס ולחוש כה נבוכה ומפוחדת, כה לא יפה.. כיצד אני בכלל יכולה לחשוב על כך?! מה צפיתי?! שאני.. אלינור, אראה טוב מספיק בשביל אליל היופי והחן הכובש הזה? איני רוצה אפילו לנחש עד כמה אראה כנעל בית שכוכה לצדו.. לצד כל הבנות, אני מגוחכת, עדיף לוותר..
פניי היו חיוורים במיוחד, יותר מאי פעם, הארנק שבכיסי צרב וגרם לקרביי ללהוט ולשריריי להתכווץ בפעם אחת קורעת ומורטת כל עצבים, ראשי קדח כמטען חשמלי סוער ומטריף דעת.. רעדתי במקומי ולבי כה כאב, או שאני הפעם לא נראית טוב בגלל כל מה שאופף אותי.. צווח בראשי ומהדהד בכל איבריי, מחליש אותי.. גורם לי לחוש אשמה – לכל הרוחות גנבתי 150 שקלים מהוריי! זה בכלל נתפס שילד יגנוב מהוריו? ועוד סכום שכזה..? וכשיגלו מה יקרה, פלטתי אנקת ייאוש.. איני רוצה לדעת.
טמנתי את פניי בין זוג כפות ידיי ונסתי להאיץ את נישומותיי הקצרות והמהוססות, שרירי בטני נקשרו האחד בשני כפלונטר קשה לפיצוח, חשתי כפקעת אחת גדולה של עצבים..
ה..החומר הלבן שהיום ראיתי אצלו בבוקר, הכסף, הבילוי שגם הפעם אינו ידוע לי היכן הוא יתחרש ומה נעשה שם.. השקרים, השתייה.. הכול כה מטושטש לי וגורם לי רק לשקוע ולהיעלם, גוש הדמעות צרב וחנק את גרוני וגרם לי ליפול על הרצפה, אלפי חבטות הכו בכל איבר, שריר ומערכת בגופי.. התפוגגו ונחרבו עד עפר, חשתי כיצד אני נחנקת, נדחקת לפינה, כיצד החור השחור גורם לי לכשול שוב ושוב ואיני יודעת כיצד לצאת מהבלאגן שנקלעתי אליו..
שני צפצופים רועמים של המכונית שלו הצילו אותי, בין רגע התנערתי ממקומי ונשמתי עמוק, הנס שלי הגיע.. הנס הרע שלי.
ירדתי במדרגות במהירות, לין ראתה אותי ולסתה נשמתה. "זאת פגישה לימודית, אה?"
"שתקי". פלטתי בארסיות, היא נפגעה ולא אמרה דבר. "ביי אימא ואבא!" קראתי מהכניסה ומיהרתי לצאת לפני שבאמת יבחינו בי.
נכנסתי למכונית שלו, מבטו היה ריק ונטול הבעה, ידיו החזיקו בחוזקה בהגה והוא נראה מושלם מידי בשביל להיות אמתי.
חגרתי במהירות, קרביי להטו וזה עקצץ בכל גופי.. הצמרמורת המשכרת חושים הזו הצליפה שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי, הצלפות מייסרות חסרות רחמים, זה טיפס על גבי שכמותיי.. לבי האיץ את דופקו.. דמי להט בעורקיי והתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, ראשי קדח והלם.. הצמרמורת כרסמה וגלפה את כל כולי, גורמת לי לקרוס ולהתפורר, להתפוגג עד עפר במקום הזה.. ורק ליהנות מהמתח שסורר כאן במכונית, שמרחק נגיעה מפריד ביני לבינו.. נשכתי את שפתי התחתונה וידי צרבה.. כה משתוקקת, כה רוצה ונואשת להעביר אצבע על גבי השפה התחתונה והכה מגרה הזו שלו, זה חלחל ופגע בי כה עמוק והנציח אותי.. להעביר יד בשערו.. שרירי בטני נקשרו והסתבכו האחד בשני, חשתי כיצד כל כולי גועשת ומתפלטת במושבי רק מהנוכחות שלו כאן לצדי, המתח שסורר כאן, כמטען חשמלי קודח בעוז כה רב.. הוא התחיל לנסוע, במבט הגברי הזה שלו.. וסוף כל סוף הוא התבונן בי.. חייכתי חצי חיוך וחייכתי ללא כל סיבה, הו.. פנים יפות ומתוקות, עשויות ללא חת.. שלא שלי.
"אני אוהב את השמלה שלך". חייך.
חשתי כיצד הסומק מתלהט על לחיי, שריריי נקרעו וזה מרט כל קצה עצבים. "תודה רבה, אתה גם נראה טוב". חייכתי אליו.
"תקשיבי, עכשיו.. אל תספרי שהיית אצלי, בסדר?" שאל במעט לחוץ.
התכווצתי במקומי ומשום מה.. זה כה כאב. "למה?" לחשתי.
"אף אחד מהם לא ביקר אותי, אני לא אחד שנותן לאנשים להיכנס ולצאת מהבית שלו.. אני לא הכי רוצה עכשיו וויכוחים ולפגוע בהם אז תעשי טובה.. ואל תדברי על כך". הסביר בחוסר סבלנות.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "מה שתגיד.." מלמלתי. "איך אבא שלך?"
"הוא מת על הארוחה שהכנו לו!!" קרא בשמחה ושלף את החיוך הממיס והמנציח הזה שלו עם הגומה אשר חרוטה בחוזקה בפניו אך גם בעדינות כה טהורה, כמי שהוא..
"אני שמחה.." חייכתי. "ירון רוצה שאני יעשה לו שיעורים פרטיים אז.. הוא אלי יקבל עוד ארוחות כאלו ו.."
עיניו נקרעו לרווחה. "לא, את לא באה שוב!" מחה.
"למה..?"
"את באמת לא קולטת נכון?!" הוא במעט הגביהה את קולו אך במהירות הנמיך. "פשוט קבלי זאת".
משכתי בכתפיי. "שיהיה.." מלמלתי, לא רוצה להתווכח או לריב מזה..
סרקתי את לבושו, מכנסי ג'ינס במעט קרועות, חולצת פשתן בצבע אפור בהיר, שערו פרוע בדרך כה גברית והוא נראה כדבר הכי מפתה בעולם כולו.. זה צרב אותי וגרם לי לרטוט ולפרפר במקומי, חשתי כפקעת של שיכרון.. כעש אל אש.. רק נמשכת אליו ורק נשרפת.. אה, נזכרתי לרגע..
"למה הכסף עומר?" תבעתי לדעת.
הוא שתק והתכווץ לרגע במקומי, חשכו עיניי. "למה הכסף?!" כמעט צעקתי.
"את יכולה להחליף את הדיסק הזה בדיסק אחר?" שאל כמנסה להחליף נושא.
"לא, לעזאזל עומר, לקחתי 150 שקל, למה?!"
עיניו נפערו לרווחה והוא כמעט ביצע תאונה. "150?" השתנק.
הנהנתי. "זה שווה זאת..?"
"תלוי.." משך בכתפיו. "את מוכנה להחליף את הדיסק?"
אני לא מאמינה.. "כן, אני מוכנה!" נופפתי בידיי ברוגז, פתחתי את אחד התאים בתנופה אחת כעוסה מאוד.. והגרוע מכל קרה..
זוג. תחתוני. תחרה. אדומים
חשתי כיצד גרוני צורב והגוש חונק אותי, חזי נחבט אלפי פעמים, שריריי התכווצו בפעם אחת מענה וקורעת, כמכה מתחת לחגורה.. חשתי כיצד דמי נוזל מפניי וידיי רועדות, כל כולי רועדת, הצמרמורת כרסמה וגלפה אותי שוב ושוב, ראשי קדח בחוזקה, חשתי כיצד לבי הולם פעם אחת מחרישה להחריד.. ואז נודם. נשכתי את שפתיי בחוזקה ולא רציתי.. לא יכולתי.. להאמין שזה מה שקרה, חשתי כיצד הכול מתפרק מתחתיי, כיצד אני קצרת נשימה, הייתי שקטה יותר מאי פעם, לא זזתי, לא יכולתי להוריד את המבט למרות שכה רציתי.. אך בפנים, הייתי מחרישה להחריד.. צווחה כה לא רצויה, כה כואבת ומענה לפתה אותי, הדהדה בכל איבריי, שריריי ועורקיי.. כל כולי להטתי ונצרבתי, התפוגגתי ונחרבתי עד עפר.. והמוח שלי, הלב, הנפש.. לא היה מוכן לקבל זאת, לא רוצה להאמין במציאות – לעזאזל, למה?!
"עומר.." לחשתי, הוא הניח את עיניו על זוג התחתונים שאחזתי בידיי, חטף אותם והעיף למושב האחורי ללא כל מאמץ, בחינניות טהורה.
"שכחי מזה," פלט כדרך אגב ועקם את פניו. "דיסק?!"
"שכבת..?" השתנקתי.
"את?"
"מעולם לא!" קראתי בתדהמה. "אבל אתה..-"
"זה ממה לא עניינך, בסדר?" הטיח בי בחוזקה.
"אני לא רוצה לשמוע מוזיקה.." לחשתי.
ולפתע היה נדמה לי כאילו הוא בכוונה מקניט אותי, הוא פשוט הגביר עד הסוף!

הגענו לגן שעשועים אחד זנוח וישן למדי, כולם ישבו שם, על ספות.. היה שם נרגילות וסיגריות.. שתייה, פיצוחים, וערמת כסף.
"טוב שנזכרתם!" קראה מאי בכעס.
"שתקי" פלט עומר כדרך אגב וצנח על הכורסאות, התיישבתי לידו וחייכתי לכולם, אבל איפה אופיר ומה שמו?
"איפה אופיר וה..-" באתי לשאול אך שני קטעה אותי.
"בשיחים, שיהינו להם.." משכה בכתפיה, כדרך אגב, התבוננתי בה המומה אך שתקתי, יודעת שלא אוכל לומר משהו לטובתי.
"הבאת כסף?" שאל אופק.
"150 יספיק?" שאלתי בהיסוס ושלפתי את הארנק.
"יותר מידי.." צחקק וחטף לי את הכסף בחוצפה. "אני מיד חוזר.." מלמל והלך משם.
"לאן הוא הולך?" לחשתי לעומר.
הוא חייך אליי. "להביא את מה שנפל עלייך היום.."
בלעתי את רוקי.. חשתי כיצד אני קצרת נשימה והכול קורס בתוכי, הפחד לופת את כל כולי.. דמי נזל מפניי ורעדתי במקומי, קרביי להטו ושריריי נקרעו בפעם אחת קורעת ומורטת עצבים.. חשתי כיצד בטני נקשרת ומסתבכת כפלונטר קשה לפיצוח וחזי כה כואב.. חשתי אבודה, ויודעת שאם אשתפן עכשיו.. מעולם לא אוכל להתבונן שוב בעומר, אני באמת מוכנה ללכת כה רחוק בשבילו?
כה להסיג גבול?!
"אני מבין שהבנת מה זה.." לחש בפחד.
הנהנתי והמילים נעלמו מפי.
"אין לך לימודים?" שאלה שני.
חייכתי אליה. "כמובן, ולכן?"
מאי צחקה צחוק מטורף ובמעט לא נעים. "כן, אולי, לא.. מתי שרוצים.."
היא ישבה מצדו השני של עומר ולא יכולתי לפספס את ידה שגלשה והייתה מונחת על גבי ירכו, נשכתי את שפתי התחתונה וחשתי כיצד אני כה שונאת אותה.. כה קינאתי לרגע.. ואז נזכרתי התחתונים האדומים, המבטים שלה עליו.. הוא לא כל כך מתנגד, עיניי נקרעו לרווחה והתרחקתי מהם.. לא! צווחתי. בבקשה, לא..
טיפשה. הצד ההגיוני שלי הטיח בי. את נגררת לחרא הזה בשביל הדפוק הזה!
"בגדים.. יפים.." חייכתי אליהן, הן לבשו מחוך שחור פתוח במעט באזור החזה ושורט לבן קצר במיוחד שלא מסתיר אפילו רבע ירך.. לעזאזל, אני באמת הכי נידמת כנעל בית!
"למה את לא הולכת כך?" שאלה מאי וגלשה לאורך ההמשך של עומר, לא זזה ממנו, הוא לקח סיגר אחת והצית אותה, הוא לקח כמה שאיפות.
השיכור מהמסיבה שרצה אותי לקח פחית של משקה מסוים ולגם במהירות.
"לא שיש לי דברים כאלה.." לחשתי.
"פתחי קצת את הרוכסן.." מלמל.
עומר פער את עיניו והתרחק ממאי. "היא לא פותחת.. שוב רוכסן.." פלט בין שאיפה לשאיפה.
"למה? מה אתה קשור לזה?" שאלה מאי במעט כעס.
"אני לא מתכוון לגרום לה ללכת בלבוש חשפני.." מלמל כדרך אגב.
"ולגרור אותה לכל המקומות שלנו זה כן בסדר?" צחקה שני והשיכור הנהנן וצחקק גם.
אופיר ושון חזרו חבוקים אחד בשני בזמן ששפתיו לא נטשו את צווארה, הם התיישבו לצד שני ולא התנתקו ולא לרגע.
"לא נמאס לכם?" הטיחו בהם עומר והשיכור בכעס.
"עומר, רון, אתם פשוט קנאים.." מלמלה שני, אה, רון.. טוב נו, רע לדעת.
אבל.. למה קנאים? אולי הוא בכלל היה איתה פעם?! לכל הרוחות, מדוע ראיתי זאת?!
"למה שנקנא?" צחק רון וכבר גמר חצי פחית אך עדיין נראה חזק.
עומר גמר סיגריה אחת והתחיל את השנייה שלו. "תמיד אהבת את אופיר.." מלמל עומר.
שון ירה לכיוון כולנו עיני נץ טעונות בכעס רב. "שתקו, כולכם". ציווה.
"עזוב אותם.. שיהיה להם סבל נעים". צחקקה אופיר וחיבקה אותי חזק. זה במעט הגעיל כל החיבה והאהבה שהם מפגינים כאן.. ממולנו, זהו רגע אינטמי ומיוחד אשר נוצר ונועד אך ורק למענם.. מדוע להראות זאת לכולם?
"קחי, את צריכה משקה.." מלמל רון וזרק לעברי פחית.
תפסתי אותה ברישול ופתחתי אותה, הבירה עם הפחית בצבע אדום, היא הכי חזקה.. התבוננתי במבט נזהר בעומר והוא סימן לי במבטו 'רק אם את רוצה'.
לכל הרוחות, עם אחת מהן הוא יכול לשכב? הוא יכול לקחת סמים? הוא יכול לעשן?!
ואני לא יכולה להעז לעשות זאת..?
לגמתי בלי הפסקה ולאחר חצי דקה סיימתי חצי פחית, הצמרמורת הדהדה וצרבה את גרוני, זה היה כה מסעיר ומלהיט, כה משכר.. מגרה וממכר.. חשתי כיצד ראשי קודח וכל שריריי, כל כולי נקרעת ומתפוררת, מבולבלת ומטושטשטת, אחזתי בראשי..דמי להט בעורקיי וזה כה הטריף דעת, חשתי כיצד זה מהדהד בכל איבריי.. התכווצתי, אחזתי בראשי, הייתי כה קצרת נשימה.. בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ועיניי במעט דמעו.. עומר התקרב אליי במעט והניח את ידו על שכמי. "הניחי לכך". ציווה עליי.
התבוננתי בו וזקפתי גבה. "אני לא חלשה.. אני טובה מספיק, אני יכולה להיות.. אני יכולה להיות טובה מספיק.." מלמלתי מבעד זוג שפתיים קרועות ולגמתי עוד מספר לגימות.
"טובה למי?! למה?!" צעק עליי. "הבטחתי לך שלא אגרור אותך לשתייה.."
"ואתה מעשן ממולי?" צחקקתי ושפכתי עליו במעט מהבירה.
הוא נרתע לאחור ועיניו קדחו כזוג קרחוני קרח קפואים וקשוחים במיוחד, זה השתיק אותי, אך אוי.. הכול כה מסתחרר, אני כה אמיצה, זה כה נפלא.. "אל תהיה מושפעת ממני!" נהם.
"בחייך, היא לא ילדה.." מלמלה מאי וכרככה את זרועותיה סביבו ונשקה לשערו הספוג בירה.
הוא העיף אותה ממנו בתוקף, רון התחיל עם הנרגילה ואחריו גם אופיר נגררה, שני רק שתתה בירה חלשה ואופיר עישנה.
"עזבי אותי מאי.." לחש עומר.
"שכבתם?" פלטתי לכיוונה.
היא התבוננה בי מוכת הלם אך שתקה. ראו על עומר שהוא פקעת אחת של עצבים, מגיע לך.. אוי, כל כך מגיע לך..
לקחתי כמה פיצוחים ופיצחתי במיומנות, אוכלת תוך כידי זה שאני שותה..
לפתע אופק הגיע ובדיוק אני סיימתי את הפחית.
"קדימה גברים!" קרא באושר.
"איפה העודף?" שאלה שני.
"לא זוכר.." מלמל.
"התחלת לפנינו?" שאל רון מאוכזב.
"שתקו ותאכלו את הלב.." מלמל.
שון חבט בראשו בצחוק.
לשני ולאופיר לא מלאו 18 אז הן רק לקחו סיגריות אך מאי שהייתה בת 19 וחצי כפי שהספקתי לשמוע, הצטרפה לבנים.. אני התבוננתי בה, במתחרה לשלי, שיוצאת עם הגבר שאני רוצה שאהיה שלי.. שריריי התכווצו, עוד חודש אני בת 18.. האם אני מוכנה לזה?
זרקתי את הפחית ורכנתי לכיוון רון ואופק. "אני רוצה לנסות.." לחשתי.
עיניו של עומר נקרעו. "לא, בשום פנים ואופן לא אלינור! הגזמת!" נהם עליי.
הוא השתנק והתקפל במקצת ועיניו כבר התחילו להיות במעט אדומות, ואתה עושה זאת ממולי?
"אני לא שואלת אותך.. ותזהר לא להיחנק". הקנטתי אותו, לקחתי סיגריה והייתי במעט נבוכה.
"איך..?" לחשתי.
"אני אראה לך!" קראה מאי בהתרגשות, עיניה היו אדומות והיא לא הפסיקה להשתעל, הריח צרב את אפי..
זה היה מחזה אימים, לא האמנתי שאני כאן למרות אור העובדה שמחר יש לי מבחן גדול במתמטיקה.. שאני כאן, עם רוכסן במעט פתוח.. ראש קודח משתייה וסיגריה בידי כשזה ממולי.. וכולם מסביבי כה בוגרים, חלק בני 20 עוד מעט.. ו..
התבוננתי במאי ובעומר, לכל הרוחות, חיים פעם אחת, ופשוט קפצתי שוב לבור הייאוש, לבאר, ועשיתי זאת.

הייתה זאת שעת בוקר, התעוררתי ראשונה, כולם ישנו מסביבי, אנחנו בגן המשחקים.. הטלפון רטט בכיסי, על הצג היה רשום 'לין', לא היה לי כוח לענות ופשוט ניתקתי.
חשתי סחוטה, חשתי מפורקת, חשתי כיצד אני מתפוגגת וחסרת כל כוחות.. כל כולי צרבתי ונשרפתי, גופי זעק למעט יחס טוב.. ראשי קדח יותר מאי פעם, גרוני היה חנוק לגמרי, עיניי כה דמעו.. חשתי כיצד שפתיי יבשות, הכול מחלחל לי כה עמוק, הכול היה כה מסחרר.. מטושטש.. הריח עדיין צרב את אפי.. הכולה היה מסביבי רק בקבוקים, סיגריות, וה..
שיט!
עשיתי זאת.. אני באמת ובתמים עשיתי זאת.. חשתי כיצד כל כולי רועדת, מתענה, אין מילים לתאר זאת.. חשתי מתה.
בעטתי בעומר שלצדי, הוא השתעל במעט ועיניו סחוטות גם. "לעזאזל.. את בסדר?" לחש.
"ישנו פה?!" השתנקתי.
"כן, זה בסדר.. השעה 06:00 בבוקר, מה שלומך?" שאל בדאגה ואחז בפניי, הוא היה כה מסריח ודחוי.. שערו היה פרוע, מכנסו במעט ירד ממותניו וכפתורי חולצתו היו במקצת פתוחים, חשתי פקעת של עצבים, של בלבול, של חולשה..
חשתי שאין לי במה להיאחז, בקושי שמעתי, בקושי חשתי את ידיו אפילו.. וזה כה היה עצוב שלא זכיתי למגע הזה. אבל הדבר היחידי שגופי היה ער אליו זה הכאיבם המענים, מורטי כל העצבים, המטריפים דעת ושפיות..
"כואב לי הראש.." הצלחתי לפלוט בקול צרוד והשתעלתי.
"לעזאזל, למה עשית זאת?"
"מה שלומך?" התעלמתי מהשאלה שלו, בגללך עשיתי זאת.
"בסדר.. אני מניח.." השתעל. הוא התבונן מסביבו, אופיר ושון ישנו חבוקים כל השאר כנראה כבר הלכו, היה כואב להעיר? "יש לך כוח ללכת למכונית או ש..-"
"אתה תנהג עכשיו?!" השתנקתי.
"כן," אמר כדרך אגב. "זה בסדר, אני אחראי, כבר נהגתי אחרי שתייה בעבר.."
"וגם אחרי.." מדוע איני מסוגלת לומר את המילה זאת?
"כן.." לחש כמבין.
הוא התרומם, גם אני התרוממתי וכל כולי נדקרתי אחרי כל צעד וצעד שעשיתי. חשתי כה טעונה באלפי רגשות, כה המון דברים הכו והדהדו בכל גופי, כל פיסת עור נדקרה ונצרבה.. צווחתי כמשוגעת מתענה, זה הדהד בכל שריר בתוכי.. חשתי כיצד רגליי רועדת וצנחתי על הדשא הלח.
הוא גלגל את עיניו ונשא אותי, מכרבל אותי בין זרועותיו כילדה קטנה, הוא התהלך הליכה מהירה למכונית שלו ורק רציתי לישון בזרועותיו.
"מה עכשיו נגיד להורים שלך?" השתנק.
"לא יודעת.." אוי, עיני נקרעו לרווחה – אימא, אבא!
"הם יודעים שאת בכלל הולכת אתי.."
הייתי כה מבולבלת אבל ידעתי שהוא אינו רוצה להיות בגדר 'חבר-סודי', "כן, אבל הם לא יודעים לאן.." לחשתי.
"אני מבין".
הוא הכניס אותי למכונית וחגר אותי, אני לא מאמינה, הוא פתח בפניי את הדלת!
חייכתי לעצמי, הוא רץ למושב הנהג, חגר במהירות ואז לי ולאחר מכן התחיל לנסוע בלי לחכות ולו לרגע.
"אתה יודע, אני באמת שלא מבינה איך זה שאופיר, שני ומאי כה רזות.." פלטתי כדרך אגב.
"הן מקיאות.." פלט כנחרד.
"מה?!" השתנקתי.
"דפוקות.." מלמל. "אני לא רוצה לדבר אתך על זה עכשיו, הראש הקטן שלך לא יוכל לספוג זאת.."
"אני אמורה להיעלב?" צחקתי.
"ברור שלא" חייך.
"אתמול היא מאוד נמרחה אליך.. היא הזו ש..-"
"מדוע זה כה חשוב לך?!" צעק עליי.
התכווצתי במושבי, אוחזת בראשי, זה צווח והרעיד את כל כולי, פרפרתי במקומי וחשתי כה פגיעה לכל דבר..
"אני מצטער.." לחש. "היה לנו עבר ביחד ולא נעים לי להתייחס אליה רע, זה הכול". הסביר בסבלנות.
"אה.." זה כל מה שיכולתי לומר.

הוא הוביל אותי לחדר האמבטיה, נועל את הדלת. אוי אלוהים אדירים.. חשתי פקעת אחת של עצבים ומתח כה רבים, הוא אתי בחדר המקלחת שלי!
הוא פיזר את שערי, נראה במעט נבוך גם, ושתף את פניי במי הכיור הקרים, הקור כה דקר אותי והתרחקתי במעט, הוא הבין זאת וחימם את זרימת המים.
הוא שלף מגבת כה וניגב את פניי ואת שערי, חייך חיוך מרוצה. "את.. את חשה תחושת הקאה?" שאל בזהירות.
על זה הוא חושב עכשיו?! אנחנו ביחד, בחדר מלקחת, במעט שיכורים, הוא עם שיער פרוע ומכנס נופל במעט, אני רטובה.. הוא באמת לא חושב כמוני? העדפתי לשכוח מכך, זה רק מכאיב וכלל לא מנחם.
"אני באמת שלא יודעת.." מלמתי ואיך שאמרתי זאת צנחתי על גבי רצפת השירותים והקאתי את הנשמה, הוא כרך ברך לצדי, היד אחת תומך באגני ובידו האחרת מרחיק את שערי מקו האש.
פשוט הקאתי שוב ושוב.. לא היה נדמה לי שזה יפסיק.. כל כולי רטטתי וכאבתי, חשתי מרוקנת וכה טיפשית, כה נבוכה? אני פשוט מקיאה כאן והוא לצדי, יש דבר יותר מביך מזה?!
הוא נראה במעט נינוח כלל לא הקים את פניו ושתק, לא יודע כנראה מה לעשות.. העדפתי להתעלם מהכאב היוקד והמחניק ורק לנסות לגמור עם זה כמה שיותר מהר..
לרגע אחד נשמתי וחייכתי חיוך מקל, זה נגמר..?
"זהו זה?" לחש.
אך בדיוק הקאתי שוב.. הכול התרוקן ממני..
נאנחתי לאחור והתקפלתי. "עכשיו כן.." לחשתי.
הוא לקח מטלית וניגב את פי, לאחר מכן הוריד את המים בשירותים והתיז תרסיס של ניחוח טוב בריח לימון באוויר.
הוא התיישב לצדי. "זה בסדר.. אני מצטער".
"לא אני, הייתי צריכה להקשיב לך.. אני כה טיפשה.. זה גם אסור.." מלמלתי. "למה אתה עושה זאת?"
"כי אין דרך לפרוק את הכאב…" לחש.
"כאב?" רעדתי.
ובדיוק אבי פתח את הדלת בחבטה אחת.. עיניו נקרעו לרווחה, אחותי עמדה לצדו ואמי גם..
"אלינור!!!" הוריי צווחו עליי.
עומר נעמד במהירות ועזר לי לקום. "אל תגע בה!!!" צווח עליו אבי.
הוא דחף אותו לכניסה של הבית. "לך מכאן, פושע!!" צווח עליו. "מה עשית לבת שלי?!"
"אדוני אני מצטער באמת..-" נסה אומר המסכן להציל את עצמו.
"אבא בבקשה, לא!" נאשתי, בלתי אפשרי לראות אותו כך.. את..
את המלאך עם הסיגריה בפה..
מותקף.
"סתמי את הפה שלך!!" צווח עליי אבי ואמי דחפה אותי לחדרי.
לאחר מספר דקות אבי חזר לחדר וסתר לי.