הסוף של הסיפור (וואן שוט עצוב)

"בריטני?" לואי שאל אותי כשיצא אל המרפסת. אותה מרפסת שבה הכל קרה, הכל קרה. "מה?" שאלתי אותו בחזרה "כלום, פשוט אף פעם לא ראיתי אותך מעשנת" הוא אמר, קצת מאוכזב "כי אני אף פעם לא עישנתי" עניתי. מאז אותו יום התאבדות, אני הבנתי כמה דברים, כמו למשל שהחיים יכולים להיות מאוד אכזריים אלינו, אבל רק אם הם נתנו לנו מתנה גדולה, אצלי זה היה הארי, או שללכת לפסיכולוגית זה משחרר ביותר. למדתי הרבה דברים, הרבה דברים עליי. עשיתי סדר בראש, אני והארי הפכנו את המרפסת הזאת למיוחדת, התנשקנו בה בפעם הראשונה, רבנו בה בפעם הראשונה והרסנו להקה בפעם הראשונה, הכל במרפסת. מאז שהארי התאבד אני שומעת כל מני קריאות בוז ברחוב "את הרגת אותו" "מי את בכלל שתרצחי להקה כזאת" ועוד קללות, לרוב אני מתעלמת, מרגישה את החיוך של הארי מהשמיים, אבל לפעמים קשה לי לשתוק, במקרים כאלה אני מרגישה את התאכזבות של הארי מהשמיים, אבל באותו זמן גם את ההבנה שלו. הארי התאבד לפני חודש, לא הרבה זמן, לא מספיק זמן, קשה לי לחיות, אמנם כל פעם שאני מסתכלת בשלוליות הוא מופיע ליד ההשתקפות שלי, לפעמים גם בצחצוח השניים אני רואה אותו מחבק אותי, אבל זה הכל רק בדמיון שלי, הוא עזב, לנצח. אני קוראת שוב את מכתב הפרידה שלו 'בריטני היקרה,
אני מקווה שאני מבינה את ההחלטה שלי, ומכבדת אותה. זה לא באשמתך, אני לא מרגיש טוב עם החיים האלו, אני לא רוצה אותם. כמו שאת תמיד נהגת לומר, שאני מתנה, אני לא מפסיק להיות המתנה שקיבלת מהגורל, אני תמיד אהיה שלך ואוהב אותך, גם מהשמיים, אותנו אפילו המוות לא יפריד' הדמעות עצרו את הקריאה "הוא צודק" אמרתי בשקט. הלכתי למטבח, הוצאתי את הסכין הכי חד שיש לנו בבית "הארי, אם אתה שומע אותי מהשמיים, שתדע, אני בדרך אלייך, אני מתגעגעת, ואני לא אצטרך להתגעגע יותר כי אתה תהיה קרוב אליי, ביחד איתי, אתה צודק, בנינו שום דבר לא יפריד, אפילו לא המוות" אמרתי, ואז איבדתי תחושה, אותה תחושה כל כך אהובה שרציתי שתשאר כל עוד הארי לידי, אבל הוא כבר לא, ואני איבדתי את התחושה הזאת, לנצח…