.gif)
מאחורי המסכה- פרק 2
.gif)
מוזר, ככל שאני ממשיכה ללכת צפונה התחושה מתגברת,
אני חשבתי שזה יעבור עם הזמן אך זה הפך לבלתי נסבל,
אני מניחה שאני לא יכולה לסגת, לא עכשיו.
מוזר לחשוב את זה, הרי כל החיים נסגתי או ברחתי לא משנה במה מדובר,
אבל אין לי ברירה אלא להשלים עם זה…
כואבות לי הרגליים אבל אני מניחה שאחרי חמש שעות הליכה זה הגיוני..
אחרי שלוש שעות הנוף החל להשתנות, מעולם לא הרחקתי לכת, לא עד כדי כך.
מעניין מתי הם ישימו לב שנעדרתי, לא השבוע בכל מקרה..
בדיוק ברגע שהחלתי לשקוע במחשבות מעדתי ונחתתי על רגליי, זה כאב אבל עברתי גרוע מזה,
כמה שניות לאחר מכן שמעתי רשרושים, ומה שנראה בתחילה כערימת סמרטוטים נע לעברי.
אני מתחילה להזות?
אולי ההורים שלי צדקו ויותר מדי חופש באמת משפיע על המוח,
אבל בו ברגע שהחלתי לפקפק בשפיות שלי,
ערימת הסמרטוטים שממבט קרוב נראית כמו ילדה בערך בגילי ביקשה סליחה בקול רועד..
עשר דקות לאחר מכן ישבנו בשתיקה חולקות את ארוחת הערב שלי..
"אני… אני אף פעם לא, לא ראיתי אותך כאן.." גמגמה
"אה.. כן אני, אני לא ממש מפה, זה די סיפור ארוך" התחמקתי
"טוב אז אני מניחה שתודה, אני לא אפריע לך יותר.."
"רגע לאן את הולכת?" הייתי חייבת לשאול, משהו באופן הבעתה גרם לי לחשוב שכמוני, גם לה אין לאן לחזור..
"אני.. אני לא ממש יודעת" לחשה,
"טוב את.. את רוצה להצטרף אלי?"
למען האמת עד היום אין לי מושג מה גרם לי לשאול אותה את זה, מלבד רחמים, או הזדהות, אולי צורך נואש לשותף למסע או אותה התחושה המוזרה שהובילה אותי צפונה, אני בטוחה שזו אחת מהסיבות אם לא כולן יחדיו..
"את.. את מתכוונת לזה באמת?" היא שאלה באושר מפתיע,
" ברור, את רוצה לנוח עכשיו?" שאלתי בוהה בחולמניות בכוכבים,
חיכיתי כמה דקות לתשובתה אך שהסתובבתי היא כבר נרדמה
ובכן אני מניחה שלא אהיה לבד לחלוטין…
תגובות (3)
תמשיכי!
תמשיכי (:
אז קודם כל ברוכות הבאות לאתר! תמיד כיף לראות פה כותבים חדשים. סגנון כתיבה חדש שעוד לא הכרנו לפני זה :)
הסיפור שלך נשמע מאוד מסקרן. את נותנת פרטים, אבל בכל זאת מצליחה לשמור על מסתוריות שגורמת לקורא לרצות להמשיך לקרוא.
נסי לתאר יותר את הדמויות :) צבע שיער, גובה, צבע עיניים, אופי, בגדים וכו'..
העלילה מעולה ומסקרנת. אני מחכה להמשך! D:
באהבה, לוסי.