love is in the air- פרק 2- 1D

מנקודת המבט של אמילי-
הגענו לחדר ההלבשה שלהם. לא יכולתי לנשום מהתרגשות. בחיים לא האמנתי שאני באמת אדבר איתם. איתו. "שבי פה, אני אביא את הגיטרה" הוא אמר בחיוך והלך. התיישבתי על ספה בחדרם הריק מאנשים וחיכיתי. ואז נזכרתי שאין לי מושג איפה החברות שלי. התקשרתי מהר לעדן. "אמ, לאן נעלמת לנו?" היא אמרה בלחץ. "את פשוט לא מבינה" לחשתי לה והסתכלתי לראות שאף אחד לא מגיע. "מה?" היא שאלה. "אני עכשיו בחדר הלבשה של וואן דיירקשן, וזאין מביא את הגיטרה שלו כדי לשיר לי שיר" אמרתי במהירות. היא צרחה. "מה?! אבל איך?!" היא שאלה בהתרגשות. "לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני בחלום" אמרתי לה וראיתי שזאין מתקדם בחזרה לחדר. "אני חייבת לנתק, אני אדבר איתך אחר כך, ביי" אמרתי וניתקתי.
הוא התיישב מולי והתחיל לשיר לי. הוא הסתכל עליי עם העיניים המושלמות שלו, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר המון זמן. באמת מכירים. העיניים שלו חדרו לנשמתי, וכל פעם שהוא חייך את החצי חיוך הזה שלו, הלב שלי החסיר פעימה.
"את בסדר?" הוא שאל בסוף השיר. "מה?" שאלתי אותו. הוא חייך. "אה כן, אני בסדר פשוט.. זה היה מדהים" אמרתי לו. "תודה" הוא אמר בחצי חיוך. "אני עדיין לא מאמינה שאני כאן" הודיתי בפניו. הוא גיחך. "ראיתי אותך עוד בתחילת ההופעה, גם אני לא מאמין שאת כאן" הוא אמר והסתכל על הגיטרה שלו, ואז הרים את מבטו אליי. שנינו שתקנו, והסתכלנו אחד על השנייה. "אני חייבת לחזור לחברה שלי" אמרתי לו, לא ידעתי מה להגיד. "אני חושב שחברה שלך קצת עסוקה" הוא אמר בחיוך קטן. חייכתי. "אני חייבת לחזור למלון, כבר מאוחר" אמרתי לו. "להחזיר אותך?" הוא שאל. הייתי בשוק. "אתה.. אתה יכול להחזיר אותי?" שאלתי. "יש לי משהו יותר טוב לעשות באחד בבוקר?" הוא שאל בחיוך והושיט לי את ידו. התלבטתי אם להחזיק בה, זה משהו שדי התפללתי לעשות כמה שנים. "בוא נלך" אמרתי בחיוך והחזקתי בידו.

מנקודת המבט של ענבר-
"את באה למקום יותר פרטי?" הארי שאל אותי. הסתכלתי על אמילי, ראיתי איך היא זוהרת ושמחה על זה שהיא מדברת עם זאין. "אני חושבת שאני אחזור לחברות שלי" אמרתי לו והתחלתי ללכת החוצה. "חכי" הוא אמר. "יש לי עוד שתי פחיות קולה, מה אני אעשה איתן?" הוא שאל במבטא הבריטי שלו. נאנחתי. "תשתה אותן עם החברים שלך" אמרתי. אני לא יכולה לדבר איתו, הוא ואני לא באותה רמה. והאנגלית שלי לא משהו. יצאתי וחיכיתי למונית. "אז לפחות תני לי לקחת אותך לביתך" הוא אמר. הסתכלתי לצדדים, לא ראיתי מכוניות באופק. אמילי תסתדר, אני יודעת. הנהנתי, בלי להסתכל עליו. אסור לי להיכנע לעיניו, אני אהיה סתם עוד מעריצה מטורפת. נכנסתי לג'יפ שכנראה היה שלו, ושתקתי.
"ענבר, נכון?" הוא שאל אותי, מנסה לבטא את שמי נכון. "כן" אמרתי לו. "למה את לא שמחה?" הוא שאל והסתכל עליי לכמה שניות, והחזיר את מבטו לכביש. "למה שאני אהיה שמחה?" שאלתי אותו. "אתה שונה משאר בני האדם?" שאלתי אותו בהתגרות. "אם אני כמו כל בן אדם, למה הסכמת שאני אסיע אותך, את מסכימה לכל זר עם מבטא בריטי לתת לך טרמפ?" הוא שאל, מנסה להחזיר לי. "אתה יודע מה? אתה צודק" אמרתי לו בעצבנות. "תעצור לי פה" אמרתי והצבעתי על פינה. הוא צחק. "אני רצינית" אמרתי. "אוי נו, צחקתי, חוש הומור אין בישראל?" הוא שאל. "זה לא חוש הומור, הארי" אמרתי לו והסתכלתי לעבר החלון. הוא נאנח. "בחיים לא פגשתי מישהי כל כך מעצבנת" הוא מלמל לעצמו. "זה בדיוק מה שאני חשבתי" אמרתי. הגענו למלון, יצאתי במהירות וטרקתי את הדלת של האוטו, ונכנסתי למלון, בלי להגיד כלום.

מנקודת המבט של אלה-
"הוא כזה מעצבן!" ענבר נכנסה בעצבנות לחדר ונשכבה על המיטה שלה. "מי?" שאלתי. "הארי הזה" היא אמרה. כולנו הסתכלנו עליה בשוק. "הארי? איזה הארי?" נוי שאלה. "הארי סטיילס" היא אמרה ובהתה בטלוויזיה הכבויה. "תני לי להבין, את דיברת עם הארי סטיילס?" עדן שאלה אותה. "ואני מתחרטת על כל רגע" היא אמרה, אני יודעת שהיא שיקרה. אני מכירה אותה. אבל לא רציתי להגיד מול כולן. "מטורפת" נוי אמרה לה. "אני לא מטורפת, הוא פשוט נודניק" היא אמרה. "רגע!" נוי אמרה והצביעה על ענבר. "איך.. איך הגעת לכאן?" היא שאלה. כולנו ידענו את התשובה. ענבר שתקה. "אומייגאד הוא הסיע אותך?!" שאלתי אותה. "כן" היא אמרה בשקט. "ואת אומרת שהוא מעצבן?" נוי שאלה, לא הבינה. "כי הוא כזה!" היא אמרה. "טוב די, תנו לי לישון" אמרתי לכולן. גם אני הייתי רוצה לפגוש , את לואי. או כל אחד אחר משם. זה לא יקרה בחיים.
"אמ, לאן נעלמת לנו?" שמעתי את עדן אומרת לפלאפון שלה. "מה?" עדן שאלה, ופרצופה פתאום השתנה. "מה?! אבל איך?!" היא שאלה בהתלהבות.
"מה קרה?" שאלתי אותה. היא הניחה את הפלאפון על השידה שליד מיטתה. "אמ עם זאין" היא אמרה ובהתה בקיר. "מה הולך כאן?!" נוי שאלה. "כל אחת תפסה לה בחור חתיך, ורק אנחנו רווקות באנגליה?" היא שאלה. "למה זה מגיע לי.." היא מלמלה לעצמה וניסתה להירדם. כולנו היינו בשקט, רצינו לישון. "אני לא תפסתי אף בחור!" ענבר אמרה לאחר כמה דקות. "אוי שתקי כבר" כולנו אמרנו ביחד וזרקנו עליה כרית.

מנקודת המבט של נוי-
השעון המעורר צלצל. השעה הייתה כבר עשר בבוקר. "בנות, זריז, ארוחת בוקר בריטית, להתלבש!" צרחתי על כולן וזרקתי על ענבר כרית. "על הבוקר?" היא שאלה וניסתה להתמתח. "קומי כבר!" אמרתי לה והתקדמתי להעיר את אלה. "עוד חמש.. עשר.. חצי שעה" היא אמרה וחזרה לישון. "כבר עשר יא פדלאות! קומו!" צעקתי בחדר. אף אחת לא קמה. העפתי מכולן את השמיכות. שתי שניות וכולן התעוררו, והתקדמו אליי כדי לרצוח אותי.
אחרי רבע שעה של שכנועים, כולנו התארגנו וירדנו לארוחת בוקר. "היי אמ, לא סיפרת לנו איך היה אתמול" עדן אמרה. "פשוט חלום, אני לא יודעת איך להסביר" היא מלמלה בחולמניות. "עזבי שטויות, התנשקתם?" אלה שאלה. אני וענבר צחקנו. "לא, אבל קבענו להיפגש שוב" היא אמרה בחיוך והשפילה מבט. "אוו.." אמרתי בחיוך ומרחתי את החמאה על הלחם שלי. "את רואה ענבר? ככה צריך להגיב" עדן אמרה. "אויש סתמי, הוא סתם אחד" ענבר אמרה והכניסה לפיה פרוסת לחם. כן ממש, סתם אחד.

מנקודת המבט של עדן-
אחרי ארוחת הבוקר, הלכנו לבריכה. כולן נכנסו לבפנים, ורק אני וענבר נשארנו בשמש. "איזה כיף, שמש, בריכה, מלון" היא מלמלה והניחה את משקפי השמש שלה על עיניה. "שלווה" מלמלתי ולגמתי מהשייק שלי. "תודיעי לי כשהולכים" היא אמרה ועצמה את עיניה. גם אני עצמתי את עיניי.
"סליחה, אתה מסתיר לי את השמש" שמעתי את הקול של ענבר. הרמתי את משקפי השמש וראיתי גבר עם משקפי שמש עומד מולה. היא הרימה את משקפי השמש והסתכלה על הגבר, מופתעת. "מה אתה רוצה?" היא שאלה והחזירה את משקפי השמש שלה. לגמתי מהשייק שלי. הוא הרים את משקפי השמש שלו. הסתכלתי עליו וירקתי את השייק. "הא..הארי" אמרתי והתיישבתי. "היי" הוא אמר לי בחיוך. "אניי.. מעריצה גדולה" אמרתי לו. "תודה רבה" הוא אמר בחיוך והתיישב על הכיסא שליד ענבר. היא הפנתה לו את גבה. נאנחתי. "איך קוראים לך?" הוא שאל. "ל..לי? עדן" אמרתי. "עדן, את מכירה את החברים שלי מהלהקה?" הוא שאל. "כן" אמרתי. "הם בלובי, את יכולה להגיד להם שייקח לי קצת יותר זמן ממה שחשבתי?" הוא הסתכל עליי והסתכל על גבה של ענבר. חייכתי. "אוקיי" אמרתי לו. "ענבר, קומי" אמרתי לענבר והלכתי משם.
נכנסתי ללובי, ראיתי חבורת בחורים עם משקפי שמש וכובעים. "אומייגאד" מלמלתי לעצמי והלכתי אליהם. "היי" אמרתי. "אה.. היי" נייל ניסה לעשות קול מוזר, כדי שאני לא אזהה אותו. חייכתי מהתרגשות. "הארי אמר לי להגיד לכם שהוא יתעכב קצת" אמרתי. נייל הרים את מבטו אליי והסתכל עליי בחיוך. "וואו, היי" הוא אמר ונעמד. "היי" אמרתי לו בחיוך. "איך קוראים לך?" הוא שאל. "נייל.." אמרתי והסתכלתי בעיניו העמוקות. "גם לך קוראים נייל?" הוא שאל בחיוך ציני. "אה, לא, עדן" אמרתי בחיוך, והשפלתי את מבטי. "את חברה של הבחורה הזאת של הארי?" הוא שאל אותי. הבחורה של הארי, אם ענבר הייתה שומעת. "כן" אמרתי לו. "להשאיר אותכם לבד?" לואי וליאם הסתכלו עלינו, מבלי להוריד את משקפי השמש. "כן" נייל אמר והסתכל עליי בחיוך. "כאילו, לא" הוא ענה במהירות והסמיק.