החיים שלי מושלמים?

היום בכיתה ראיתי את חברה שלי כותבת סיפור על החיים שהיו לנו בכיתה ו׳, שגם היא מתגעגעת אליהם. היה שם קטע קצר עליי.
״זכרתי ילדה נמוכה, עם נמשים מתת לכל עין. תמיד היה נדמה לי שהחיים שלה מושלמים, וכשנכנסתי לבית שלה זה היה נדמה כאילו אני בתוך התחלה של מחזמר.״
הבטתי עליה בפליאה. ״את באמת חושבת ככה?״
״כן!״ היא הינהנה במרץ. ״יש לך הורים שהם לא גרושים, ובית יפה ואח חמוד, ואת יפה ופוטוגנית ו.. יש לך חיים מושלמים.״
״הם לא מושלמים,״ מילמלתי. לא רציתי להתגאות מדי. לעומת החיים שלה.. ההורים שלה גרושים. וזה משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו.
״מה לא מושלם בחיים שלך?״ היא אמרה כל מאמינה.
לחשתי משהו על אימא שלי, שאני לא וכרת כל כך. היא תקעה בי מבט של בוז.
״באמת?! זה כלום!״ היא הרימה את ידיה באוויר.
המשכתי לקרוא את הסיפור החמוד שלה. ״רגע, לולה…״ אמרתי לה.
״יכול להיות שאת קצת מקנאה בי?״
היא הינהנה.
״יש לך סבא וסבתא עשירים. הורים מתוקים, אחים מדהימים.. מה את עוד צריכה??״
״אל תקנאי בי!״ אמרתי לה וכתבתי רשימה של כל הדברים שהיא מצטיינת בהם. למשל, שהבישולים של אבא שלה מעולים, או, שהיא מציירת מושלם, וכותבת מדהים.
״תודה,״ היא אומרת ומחבקת אותי.
״ואם את צריכה משהו,״ אני מצביעה עליה, ״את תמיד יכולה לבקש.״