מבעד למשקפיים פרק 4

בפרק הקודם-
סחבתי את לוקה המסכן אל המדרכה,והתיישבתי על שפת הכביש…
-הפרק-
הוצאתי את הטלפון שלי מכיסי,והקלדתי את מספר הפלאפון של אימא שלי באצבעות רועדות.
"הלו?"אמרתי בקול חלוש,שבקושי נשמע, לתוך הפלאפון.
"כן,קייטי?"אמרה אימי בקול מעט חסר סבלנות.
"לוקה נדרס." עברה בגופי צמרמורת כאשר אמרתי את המילה הזו,'נדרס',מילה שפורקת את כל הרגשות,מפילה הכול בבת אחת.
"במקרה עברה לידי אישה נחמדה,שעובדת במרפאה לחיות פצועות,היא דקלמה לי את מספר הטלפון של המרפאה,והתקשרתי אליהם.הם יבואו עוד כמה דקות",הוספתי.
"בסדר",אמרה אימא בקול אחראי והוסיפה "עדיף שזה יהיה לוקה מאשר שזאת תהיה את".אבל בתוך תוכי ידעתי שהיא עצבנית,ושאין לה כוח לסיבוכים האלו עכשיו,שיש לה כבר מספיק על הראש,כי היא אמרה את המשפט בנימה כבדה ורגוזה.
"טוב,חמודה,אני ואבא חייבים לעשות סידורים,אנחנו נחזור בערב,עוד משהו אחרון?"הוסיפה אימא בקול חסר איפוק.
"אממ…כן.אני צריכה שאתם תאספו את לוקה מהמרפאה שבמרכז העיר בערב.זה בסדר?"שאלתי.
"כמובן",אמרה אימא,שעכשיו הייתה ממש חסרת איפוק,ולכן הוסיפה במהירות "אני ואבא חייבים לחזור לסידורים,אוהבים אותך,ואל תשכחי,ארוחת צהריים בתנור את צריכה רק להדליק אותו ולהוציא את הארוחה אחרי רבע שעה,ביי".
"ביי", עניתי לה וניתקתי את הפלאפון.
"סידורים",חשבתי.
תמיד כשאני צריכה אותם-הם בסידורים",חשבתי,וליטפתי את לוקה.
התבוננתי לכיוון הכביש.
ראיתי את רכב המרפאה נוסע על הכביש.
הוא היה בצבעי אדום-לבן.
הרכב עצר ליד המדרכה,ויצאו ממנו קבוצת אנשים.
"הנה הכלב שלי.אני אבוא לקחת אותו בערב,ההורים שלי לא בבית במשך היום.",אמרתי.
צוות המרפאה סחב את לוקה,והכניס אותו לרכב.
לוקה הביט בצוות במבט מבוהל.
הצוות נכנס לרכב,והרכב התחיל לנסוע,ולהתרחק.
הבטתי ברכב שהלך והתרחק,עד שנעלם מעיניי.
דחסתי את הפלאפון לכיסי,ושמתי את הילקוט שלי על גבי.
חציתי את הכביש,מנסה לסדר את כתפיות הילקוט הנפולות.
הגעתי לעליית בית הספר.
עליתי אותה לאט לאט,מנסה לשכוח שאני צריכה ללכת לבית הספר.
לא היה לי חשק לבוא לשם.
אפשר היה לחשוב שעברו שלוש שעות בגלל כל מה שהספיק להתרחש הבוקר.
הגעתי לבית הספר.
נעצרתי לפני השלט:"בית הספר —-"ונאנחתי אנחת אכזבה.
עברתי דרך שער בית הספר,והסתכלתי על הביתן הריק של רובין.
כנראה הוא היה בשיעור.
הלכתי לכיוון הלובי,בעודי מוציאה מהארנק שלי דולר אחד.
הארנק היה בצבע אפור-ירקרק,והיו מצוירים עליו לבבות.
התקדמתי לכיוון מכונת המשקאות שבלובי,והכנסתי את הדולר לפתח המטבעות. בחרתי לי "פיוז טי".
ה"פיוז טי" יצא מפתח המשקאות.
פתחתי את הבקבוק.
האזנתי לצליל פתיחתו של הפקק.
ברקע נשמעו עקביה של המזכירה המחליפה,אתי,שהייתה פחות קשוחה מהמזכירה הקבועה,איריס.
היא יצאה מהמסדרון שמוביל אל חדר המזכירות.
"הפעם איחרת איחור רציני",אמרה אתי,וחיוך התפשט על פניה.
הפסקתי ללגום מה"פיוז טי" שלי,ועניתי לה:"הכלב שלי נדרס הבוקר,את יכולה להביא לי פתק בשביל המורה להיסטוריה,מר ריד?"
"בטח שכן",ענתה אתי בקול חברותי והוסיפה:"בואי למזכירות."
הלכתי לאורך המסדרון,כשבקבוק ה"פיוז טי" בידי.
לאורך קירות המסדרון היו תלוית הרבה תמונות של תלמידים שסיימו את התיכון,כל אחד מהם היה לבוש בגלימה ובכובע בצבע כחול כהה.
הגעתי לחדר המזכירות,וחיכיתי לאתי שתשב בשולחן העץ שלה.
בחדר היה שולחן עץ,שעליו היו מפוזרים בבלגון המון דפים וקלסרים,ובצד השולחן היה מונח מחשב.
לצידו,עמד טלפון ישן,שהיה נראה שלא השתמשו בו כבר הרבה זמן.
על הקיר המזרחי של החדר,הייתה תלויה ופרוסה מפת העולם.
בפינת החדר,היה עציץ ירקרק ופורח.
מתחת לשולחן,יכולתי לראות מכונה לגריסת נייר,לצד הרגליים של אתי.
אתי,שבזמן שבחנתי את החדר התיישבה בשולחנה,הציצה בשעון היד שלה,ולקחה עט שהסתתר בין הדפים שהיו מפוזרים בשולחנה.
היא כתבה את הפתק למר ריד,אבל לא יכולתי לראות מה היא כתבה כי היא ישבה רחוק ממני.
"הנה",היא הושיטה לי את הפתק בידה והוסיפה:"תני את זה למר ריד."
"תודה",עניתי לה,ויצאתי במהירות מהחדר כשמבטי תפוס על הפתק.
הכנסתי את בקבוק ה"פיוז טי"לילקוטי.
הלכתי לאורך המסדרון,מנסה לפענח מה רשום בפתק.
האותיות היו קטנות ומטושטשות,ולא הצלחתי לקרוא אותן.
"העיקר שמר ריד לא יכעס עליי על האיחור,לא משנה מה רשום בפתק.",חשבתי.
הלכתי לכיוון דלתות הלובי שמובילות למעלית שבבניין.
עברתי דרך הדלתות,והגעתי למעלית.
נכנסתי למעלית,ולחצתי על קומה 3.
המעלית עלתה באיטיות לקומה 3,זו הייתה אחת הקומות הגבוהות ביותר בבית הספר.
הבטתי בפתק,עדיין ניסיתי לראות מה כתוב בו,ללא הצלחה.
בינתיים,המעלית נפתחה.
יצאתי מהמעלית,וצעדתי לכיוון כיתה יא'7.
לכיתה היה חלון פנימי,כלומר חלון מבפנים,שכל מי שהיה עובר באזור כיתה יא'7 היה יכול לראות את המקום שלי ושל רובין,עוד כמה ילדים,ואת המורה ריד יושב על שולחן המורה ומדבר.
מבעד לזגוגית החלון,יכולתי לראות שרובין הבחין בי,וסימן לי להיכנס לכיתה.
הנהנתי בראשי לאות הסכמה.
פתחתי את דלת הכיתה,שהייתה בצבע אפור,ונכנסתי לכיתה.
מר ריד הפסיק לדבר עם הכיתה והפנה את מבטו לכיווני.
"אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שכזה",אמר מר ריד.
"יש לי פתק מהמזכירות",אמרתי והושטתי את הפתק לכיוון מר ריד.
מר ריד חטף את הפתק מידי,וקרא אותו.
"טוב,את יכולה לשבת",אמר לבסוף.
הלכתי למקום שלי בפינת הכיתה,ליד רובין.
זרקתי את ילקוטי מאחורי הכיסא.
התיישבתי,ומר ריד המשיך לדבר.
"הגעת בדיוק בזמן,"רובין לחש לי,"הוא בדיוק מדבר על כמה שהוא יותר טוב מהמנהלת."
"אז זה הולך להיות מעניין",לחשתי לו בחזרה.
הוצאתי מילקוטי את ספרי ההיסטוריה שלי ,והאזנתי לקול הטפטוף שהחל לרדת מחוץ לבניין.
לאחר כמה דקות,היה צלצול לארוחת עשר ולהפסקה.