חלום של מלאכים 7

"זה התחיל מזמן, עוד לפני שספרו שנים -עוד לפני ידעו לספור שנים. הוא ברא אותם כי חשב שיהיו לו לעזר כמו האחרים אבל הוא טעה. הם היו פראים. הם לא עמדו בציפיות שלו לכן הוא כלא אותם, אבל עכשיו אחרי אלפי שנים הם מצאו דרך להשתחרר וקפצו לעולם הזה. הם זורעים הרס בכל מקום שעליו הם מגיעים, בכל דבר שהם נוגעים בו. הוא שלח אתכם לכן כי הוא לא מסכים לזה יותר, משהו צריך לעזור אותם." היא נשמה עמוקות ושילבה את ידיה. "לפחות זה מה שאמא שלי אמרה לי."
"אמא שלך? " שאלתי. "חשבתי שא חייה לבד?"
"אני אכן חייה לבד," ענתה "אבל אני מדברת איתה מידי פעם. לא ישירות, כי היא מתה, אלא דרך חלומות שהיא שולחת לי לפעמים או כשאני בצרה. ידעתי שתבואו כי היא אמרה לי את זה; אבל אפילו היא לא ידעה להגיד אם אתם בצד הטוב או הרע."
הילדה הזאת, אני כל כך מקנאה בה. לנו, המלאכים, יש קשר הדוק עם הורינו, אבל לי לא. אני איני מכירה את אימי, אני אפילו לא יודעת את שמה. איש מעולם לא סיפר לי, אפילו לא *הוא (למרות ששאלתי מיליון פעמים. הוא פשוט לא מוכן.)
"בכל אופן," אמר B ונחלץ לעזרתי. "את מכירה מקום מבודד או שקט שנוכל להתמקם בו?" שאל. "כן, בואו אחריי."
יצאנו מהמבנה הגדול והלכנו אחריה. היא הובילה אותנו למה שנקרא "סוף הטיילת". מולנו נפרש הים הגדול. ראיתי את קצף הגלים המתנפצים על המזח, ושמעתי את קריאות השחפים העפים מעל. אור השמש העולה התחזק עכשיו. 'הכל כל כך יפה,' חשבתי בעודי הולכת אחריהם. התיישבנו ליד המים בתנוחת מדיטציה.
"עכשיו עצמו עיניים." אמרתי בקול שלו. עשיתי את זה כבר מיליון פעם, אבל זה מרגיע כל פעם מחדש.
"תקשיבו לקול המים הזורמים, הקשיבו לפעימות לבכם, התרכזו בעצמכם. נסו להרגיש איך אתם מתחברים עם האדמה, עם היקום, עם כולם." יכולתי לחוש בכך שגם חברי עושים זאת. "נשמו נשימות עמוקות ושחררו אותם. שאיפה,נשיפה, שאיפה…" בעיני רוחי ראיתי את הקבוצה עושה כמו שאמרתי להם. שקט שרר סביב מוחי לא שמעתי שום דבר, רק אני ואנוכי היו ביקום.
פקחתי את עיני וראיתי את חבריי מסתכלים עליי. הם נראו יותר שלווים עכשיו, יותר רגועים.
"תנסי להשתמש בכוחות שלך עכשיו," אמרתי והבטתי עמוק אל תוך עיניה. היא קמה ונעמדה ליד המים. "את בטוחה?" שאלה, כאילו רומזת לי 'אין דרך חזרה עם אני טועה.'
"כן, קדימה." היא הושיטה יד לפנים ובועות מים קטנות ריחפו באוויר. הן התחילו לגדול ולגדול. לרגע חשבתי שזה לא עזר ושעומד לפרוץ פה שיטפון, אך נראה שהיא הצליחה לשלוט בעצמה והבועות קפאו בגודלם. נראה שהיא הבינה שהצליחה, כי היא התחילה לשחק איתם וליצור צורות.
כשסיימנו לשחק, נשכבנו כשגבנו על החול הרך והבטנו לשמיים. הזמן עבר מהר והיום עמד להיגמר. "אז את מבינה את המסר הראשון? " שאלתי, עדיין מסתכלת על השמיים.
"כן," היא ענתה לי. "אני חושבת שכן."