אישיות מפוצלת – פרק חמישי

החושך לא פגם בראייתי כהוא זה. יכולתי להביט סביב ולראות כל סדק באדמה שמעלי, כל זוחל על הארץ ואת השלדים אותם היטבתי זה כבר להכיר. צערי על הנער לא התפוגג לחלוטין אך חלק נכבד ממנו התפזר ברוח הקלילה שמשכה לאחור את שערי. המשב רוח היחידי הזה היה מוכר לי. למדתי ברבות הזמן לזהות את רשרושו העדין, לפחות זה מה שחשבתי שזה היה – רשרוש, אם כי לאחר שבועות מספר הבנתי שזהו קול יללה חרישי, שזור ברוח העל טבעית, זו ברכה את בואי כל לילה בו הייתי מגיעה לכאן.
נמצאתי קומה אחת מתחת לבית הקברות. הקומה בה הטמינו את גופותיהם חסרות החיים של בני האדם, אלו שלא שפר עליהם מזלם.
כשפסעתי במעבר הצר השתדלתי להימנע ככל יכולתי ממגע של עורי בעצמות הלבנות. העצמות שהתפוררו והפכו מאובקות וחסרות לובן לא היוו בעיה עבורי, יכולתי לגעת בהן מבלי לחשוש, אך אלו שנותרו לבנות היו מעיקות במגען.
כל פעם בה הייתי מתחככת בטעות באיזו שהיא עצם לבנה היו נמלאות מחשבותיי בהבזקים נעים של חייו של האדם אליו השתייכו העצמות. ידעתי עליהם הכל, החל מתאריך הלידה וכלה בנסיבות המוות. כאב הראש שהיה תוקף אותי אחרי כל מהלך חיים שכזה היה בלתי נסבל כיוון שהמידע נחקק במוחי ויותר לא יכולתי להסירו.
'לפחות את יודעת איך אני מרגישה בכל פעם שאת מסתובבת לך עם השרץ הקטן!' לחששה היא כעת, קולה נוטף ארס.
"ביקשתי ממך להפסיק לקרוא לו כך," לחשתי כמעט בלי קול. "יש לו שם."
שם חלומי, הוספתי בלי קול. קוראים לו רום. 'כן, כן אני יודעת.' נכנעה ועברה למתוח את קישורי השפיות שבגבול מוחי האנושי, לבל יתפוררו ויתבלו. בזמן שעשתה זאת לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, על רום שלי. הוא עדיין מחכה נכון? עדיין שם ביום ובלילה? בטח לבו נוטף געגועים… ממש כמו שלי.
מחשבותיי נדדו באחת אל אותו יום…

העצירה הראשונה ב'מסע הנדודים' שלנו הייתה בכפר הירוק של הציידים. אנשים גברתניים ומצולקים, מחוספסי לשון וצרובי כפות ידיים אשר ידעו עבודה כל חייהם. שגרת יומם הייתה מורכבת מעבודות במכרה עת שחר, מסעות צייד נרחבים עד ערב ושינה. הגברים יצאו להביא אוכל ומטבעות למחייה ואילו הנשים יותר משמחו להישאר בבתי העץ שנבנו עבורן, לגדל את הילדות וללמדן השכלה בסיסית בניהול המטבח והניקיון.
היא לא רצתה לעצור שם – הפצירה בי לעזוב את השביל הסלול ולרדת אל שוליו, בכיוון ההפוך מהדרך שתכננתי עבורנו… ביקשתי ממנה מנוחה, הרי הלכנו כל היום וכבר ירד הלילה אך משהתעקשה לא הייתה לי ברירה אלא לפקוד עליה להפסיק לדבר ולהמשיך ללכת אל הכפר בתמורה לכאב עד לסף עילפון.
מיותר להכביר במילים כעת כיוון שהדרך בה מצאנו אוכל ומקום לישון לא הייתה פלאית או מרהיבה, בני ובנות הכפר הכניסו אותנו תחת קורות בתיהם ואני קיבלתי זאת בתודה. כשהלילה התעבה והחל להסמיך החלטתי להתרחק מאנשי הכפר הטובים במטרה להניח להם לנפשם ולא לגרום לאי אלו מקרי רצח לא צפויים. כך, בחסות החשכה חמקתי החוצה ופסעתי לאטי לאורם הזעום של הכוכבים.
הכפר שרה בדממה, אך היה משהו רחוק שהפר קצת ממנה. צליל מרוחק ונוגה, קול נגינה ערב שטיפס ונחת, צף ונסק. הקול חדר אל נשמתי ונגע במיתרים העדינים ביותר בנפשי. מעולם עוד לא היו עדות אוזניי לקול שכזה…
מוקסמת, עקבתי אחרי הנגינה העדינה, היא נשברה כשהתקרבתי ואז התאחתה שוב להרמוניית צלילים כמו ליטפו אותם מלאכי רקיע…
הדרך עד לגבעה לא הייתה משמעותית ואפילו לא חשתי ברגליי הנושאות אותי לכיוונה. משהגעתי, נשארתי חבויה בין שיחים סבוכים שעמדו בשורה אופקית למול ראש הגבעה הקרחת. עץ אלון עצום עמד במרכזה, מנופף בעליו ובענפיו לקצב הנגינה ולצלו ספק ישב ספק שכב נער עטור זוהר. הוא היה יפה יותר מכל נער אנושי בו חזו עיניי מעולם;
תווי פנים עדינים אך נוקשים, עיניו אפורות – נוצצות כמו זוג כוכבים נופלים שמצאו את דרכם חזרה לרקיע ושיערו שחור ובוהק, משתפל קלות על כתפיו הזקופות, הזמן סביבו כמו עמד מלכת, ומשך אותי אל קרבתו. לפני שהבנתי מה אני עושה כבר הייתי עומדת למולו, מביטה ולומדת כל קימור באישוניו, כל זווית ששפתיו מבצעות כשהן נושפות לתוך חליל צד כסוף ומרטיט לבבות.
הוא הוסיף לנגן, על אף שהבחין בי זה כבר אך משסיים העניק לי חיוך קלוש וברך אותי לשלום. קולו, כמו הצלילים שהפיק גרונו מהחליל, היה שקט ומתנגן. חיבבתי את דרכו המסתורית, רציתי ללמוד עוד על אישיותו, על דרכי חייו ועל המוזיקה שהפיק.

הוא נראה מופתע מעט מהתקרבותי, ניכר היה בו שלא הרבה אוהבים את הרעיון להימצא במחיצתו, אך אני רק תפסתי מקומי לצידו – מתיישבת על הקרקע מכוסת הדשא הירוק. באותו לילה, לא החלפנו מילה, תקשרנו ללא קול. ידענו האחד את השני מבלי לחוש צורך להרוס זאת עם מילים אנושיות. הוא היה אחר, לא כמו כולם, יכולתי להרגיש את זה…
באיזשהו מובן, הוא היה כמוני ושנינו הערכנו את ההזדמנות שנפלה בחלקנו לפגוש האחד את השני.
מאותו יום ואילך, הלכנו שנינו לכל מקום יחד, נשארנו קרובים תמיד, אני והוא היינו ונשבענו שנהיה, יחד. לנצח.