הכאב שבאהבה\ פרק 18

~מנקודת מבטה של שחף~

היה כבר כמעט ערב, חשתי כה בודדה ועצובה, כה סגורה וחנוקה בחיי עצמי, אך דבר לא השתווה לעצם אור העובדה שבקשתי מזאין שלא נדבר שוב לעולם.. לכל הרוחות, כמכה מתחת לחגורה, עצמתי את עיניי נותנת לחלחלה לגעוש בבטני, לראשי לקדוח ולצווחה הפנימית שעוד שנייה מתפקעת כמתענה מתוך עמקי נשמתי החלושה, זה מהדהד בכל איבר, תא, שריר ומערכת בתוכי.. רומס ומפוגג עד עפר ללא כל דרך חזרה..
אמצתי את הכר, הכר שזרקתי עליו לחיקי ונתתי ל..לכל הרוחות, אלוהים אדירים – דמעות, נתתי למספר דמעות לזלוג מבעד לעיני האפורות כקרח טעון בכעס ופחד כה רבים שאיש אינו באמת ראה, איש אינו יודע ומבין מלבדו.. וצעקתי עליו, כמה טיפשה יכולתי להיות?!
ראשי קדח בחוזקה ודמי להט בעורקיי, קרביי להטו ושריריי נמתחו במפעם אחת קורעת מורטת כל קצה עצבים, פלטתי אנקת ייאוש והשפלתי את ראשי.. אילו ורק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור..
אך לא, זה בלתי אפשרי, מה שקרה כבר קרה.. בלתי ניתן למנוע את הבלתי נמנע ועכשיו אני צריכה להיטרף על ידי זה, להיטרף ול..ולחוש כה ריקנית עד מתה, חזי כאב ואלפי דקירות, כסכין החדה ביותר בעולם פגעו בי שוב ושוב, בלתי ניתן לתאר את הכאב האכזר והיוקד.. המטריף נפש ודעת, אני מתגעגעת נואשות לגבר המשכר הזה!
לפתע עיניי נקרעו לרווחה וללא כל מחשבה, זרקתי את הכרית הכי רחוק שיש ורצתי לחדר מוזיקה, משום מה כה נמשכתי לשם.. כה הייתי נואשת וכמעט לא יכולה עוד, כעש לאש, קרביי להטו וחשתי כיצד אני קצרת נשימה, ממתי אני כה להוטה ללכת לכיתת לימוד?!
ואז כשנכנסתי, השפלתי את ראשי ונתתי לצמרמורת הקרירה להכות בי שוב ושוב, הצלפות מייסרות חסרות כל טיפת רחמים ואנושיות.. ראשי קדח והמתח הרב המורט כל קצה עצבים, הכה מייסר ומתוק, הכרסומים המטריפים דעת שכה התגעגעתי אליהם והייתי זקוקה להם הדהדו וחזרו שוב באותה השנייה שראיתי אותו.. פשוט יושב ומנגן על גבי פסנתר הכנף השחור, נשכתי את שפתי התחתונה זה כה גברי ומושך..
כל סערותיי סמרו ולא יכולתי שלא לחייך, זאין, ילד רע ומתוק שלי, אתה רגיש ומנגן.. היה לו מבט כה פגוע ועצוב בעיניים ולא יכולתי לסבול את עצם המחשבה שזה איכשהו קור אליי, התכווצתי והדיכאון חלחל עמוק לתוכי ופגע בכל המקומות, הנציח וקטל.. לא, איני צריכה לחשוב על כך.
"אתה מנגן?" פלטתי.
הוא חייך אליי. "מה את עושה כאן?"
"סתם, היה לי במעט משעמם.. אם אתה כאן אז אני פשוט.." גמגמתי לחוצה, לכל הרוחות, אני חייבת להתמקד ולתפוס את עצמי בידיים!
"את יכולה לעזור לי?" הוא קטע אותי במבט כנה.
"לא אמרנו שנתרחק..?" נסתי להזכיר לו אך בתוך תוכי שנאתי ונצרבתי, טיפשה. הטחתי בעצמי ללא כל טיפת התחשבות.
"אני רק רוצה להכין לחן להארי, היום בערב אנו חוגגים לו יום הולדת.. ואני קצת מסתבך כאן, אבל שיהיה.." הוא הסביר בזמן שמשך בכתפיו והפסיק מלגן, לא, תמשיך..
ובתוך תוכי אני יודעת שאני כה משתוקקת לבלות עמו במעט מהזמן. "בסדר!" פלטתי. "רק בשביל הארי.." מלמלתי.
התיישבתי לצדו והתבוננתי בדפים, הרמתי גבה, הוא צוחק? "אתה באמת שלא מבין בזה נכון?"
"אף פעם לא באמת נסתי.." הוא הסביר בלחש. "מי המורה הגאון שלך?" שאל בזמן שהניח את מרפקו על גבי הפסנתר.
עצמתי את עיניי, לבי התכווץ והלם בחוזקה. "אימא". פלטתי.
"אז היא אימא מדהימה.." הוא חייך אליי.
התרחקתי ממנו במבט נגעל, אחרי כל מה שספרתי לו באותו המקום הזה על הוריי, הוא עדיין כה מתרחק? או שהוא שכח כי זו עוד שיחה משעממת חסרת ערך למענו? גם למה שיראה לכך אפילו מעט רגישות, הרי הוא ילד מושלם ממשפחה מושלמת וחמה ואוהבת, לא ממשפחה קרה כקרח שכלל לא אכפת להורים מהילדים שלהם. "אני פשוט לא מאמינה עד כמה מגעיל וחסר מצפון אתה יכול להיות.." פלטתי בארסיות.
הוא זקף גבות והתקשח, השתתק רק לרגע. "מה עכשיו עשיתי?"
"אתה יודע טוב מאוד עד כמה הוריי קובעים בשבילי את החיים! עד כמה לא אכפת להם ממני או מהרגשות שלי, הם שונאים אותי! רק בגלל שאין להם זמן אז שלחו אותי לכאן והלכו לג'וב המסריח שלהם!" צווחתי עליו והתפרקתי על הקלידים, היה די שקט והרעש הסוער והכבד הדהד בכל המסדרונות, הסומק להט על לחיי. "אופס…" פלטתי בציניות.
"ולמרות הכול תראי כמה את עוברת כאן, לכל הרוחות, גזרת את החוטים! את מנגנת, לומדת, יוצאת, פוגשת חברות חדשות.. את חווית כה המון חוויות ואת לא רואה אפילו!"
"אני לא צריכה את כל החוויות הדביליות הללו אני רק רוצה את האחים הקטנים שלי!" צעקתי עליו והרשיתי לעוד כמה דמעות בוגדות לזלוג מבעד עיניי. "אני מתגעגעת.." לחשתי וגל של קור הצליף בי וגרם לי לקוצר נשימה מטריף. ראשי קדח ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח.. אני מתגעגעת אליהם, כל כך.. לבי התכווץ וידיי התאגרפו, הם זקוקים לי, אין לדעת מה עובר עליהם בפנימייה שלהם.. אם טוב או רע להם שם, ההורים שלי בכלל מבקרים אותם?! עיניי נקרעו לרווחה, אוי אלוהים אדירים.. בבקשה שכן..
"איפה הם?" הוא לחש וכרך את זרועו סביב כתפי, מלטף ומשחק עם שערי באצבעותיו הארוכות.
"הם בפנימייה אחת, הוריי זרקו אותם לשם ללא רחמים.. אין לדעת מה עובר עליהם, חודשיים שלא דברנו.." לחשתי ופשוט התפרקתי ונחרבתי, בוכה ומשתנקת על גבי שכמו, הוא חיבק אותי חיבוק חם ואוהב ורק לא רציתי לעזוב, התהדקתי סביבו, נקשרת בו, נותנת לגופי לפרפר, לזיעה הקרה והחמה לבעבע בי, כל כולי מתמסרת בין רגע לחיבוק החם והאוהב שכה נאשתי לו..
"אנחנו נפגוש אותם" הוא הבטיח לי. "מתי שרק תרצי.." חייך.
"אבל איך..-" אמרתי לא מאמינה.
"הם האחים שלך שחף! הם זקוקים לך, גם לי יש אחים קטנים ואני מכיר את ההרגשה שלהיות רחוק מהם, ואת אפילו לא בטלפון מדברת אתם.. מתי שרק תרצי אנחנו נסע אליהם!" הוא חייך אליי חיוך מלא הפתעה טען בציפייה.
"אוי זאין זה נפלא! אני כה מצטערת על היום.." לחשתי ועכשיו באמת שלגמרי שנאתי את עצמי, כיצד יכולתי לכעוס על המלאך הזה?
"זה בסדר, הרי זה הקטע שלנו, לא?" קרץ לו.
זקפתי גבה, עדיין לא מעכלת שאני אראה אותם. "מה..?" פלטתי בקושי.
הוא התחיל לנגן, מחרבש תווים אך שר שירה מדהימה וחלקה. "We're like na na na' then we're like yeah yaeh yaeh, always like na na na then we'er like yaeh yeah yeah"
צחקקתי צחוק מתפרע, זה בהחלט נכון. "ששרת את זה פעם, חשבת עליי?" קרצתי לו.
הוא לרגע השתתק והפסיק לשיר. "אני יודע שלא הייתי מפסיק כמו היום, עכשיו.." לחש. "אם הייתי מכיר אותך…" הסביר בגמגום.
התרככתי בין רגע, הוא מתכוון ש.. שהוא חושב עליי. "למרות שאני לא קלה בכלל? וקשה?"
"את מסקרנת ומעניינת, יש לך עומק.. וזה גורם לי לא להפסיק לחשוב עלייך.." הודה בחצי חיוך.
"הכול חוזר בחזרה.." פלטתי בלי לחשוב, הוא התבונן בי נדהם.
"ברצינות?" לחש.
הנהנתי. "ברצינות.."
הייתה שתיקה ופשוט נעצנו מבט אחד בשני, חוקרים את השפתיים אחד של השני. "שנעבוד?" לחש.
הנהנתי. "כן.." לחשתי.
אך פשוט נצמדנו אחד לשני, לא מורידים את המבט, לא רוצים או מוכנים להוריד.. "נעבוד.." פלטתי ראשונה ובכאב וכוח סבל רב, השפלתי מבט. "נתחיל מהתחלה.." מחקתי את התווים העקומים.
אני יודעת מה היה יכול לקרות, ואני אוהבת את זאין, זהו זה, הודיתי בכך! הוא פשוט מטריף אותי המלאך הקשוח והמהפנט הזה, אך אני הרס, אני קשה, מעולם לא הצלחתי באמת עם בנים.. ואיני רוצה חבר, אין לי פנאי לכך וגם..
הוא על בטוח היה פוגע בי.

~מנקודת מבטה של נועם~

אני ולואי הכנו קישוטים ביחד לקראת המסיבת הפתעה שמתכננים להארי כל הבנים ואנחנו הבנות החלטנו להשתתף גם ולעזור בהכנות, היה כבר ערב כמעט והכול התנהל כה מהר.
ודווקא אותי תקעו יחד עם לואי ואת ג'סיקה עם ליאם, למה..? למה דווקא אתו? אני גם ככה מאוד פגועה וכועסת על מה שעשה לי לפני כמה ימים בסרט, כך סתם לנטוש בלי שום סיבה.. אין לו לב..? וגם עוד לא לדבר אתי אחר כך, איני צעצוע של אף אחד, ואיני אתן שכך ינהגו בי, הוא אינו יקבל את הסיפוק הזה ועדיין יחייך.. ללא כל מחשבה פשוט החלטתי לקחת את הדבק הנוזלי ולהתיז על חולצתו.
הוא התבונן בי נדהם והתרחק בתוקפנות ובמהירות. "מה את עושה נועם?!" הטיח בי בכעס ובחריפות רבה.
"אופס.. טעות שלי, עד כמה מגושמת עוד אוכל להיות?" פלטתי בצחקוק בזמן שגלגלתי את עיניי.
הוא שתק ועלה על הסולם על מנת לתלות את כל המנורות שהוא וליאם קנו היום בצהריים, מנורות כה זוהרות לא ראיתי מעולם..
"את ילדה מתוסבכת.." פלט.
התבוננתי בו מוכת הלם וחרדה, אני מתוסבכת? "אתה לא חושב שאתה קצת חוצפן?!" כעסתי עליו.
הוא התבונן בי מלמעלה בחצי חיוך עקום ומושלם ואני חייבת להודות שאיכשהו, העיניים הזוהרות שלו לצד המנורות והשקיעה בהחלט נראה כדבר שאפשר להיאחז בו, דבר כה ממיס לב ומפרק, כפורקן הכי טוב בעולם, המתוק והשקט, טעון המתחים והלחצים.. הוא התבונן בי כך, קרביי להטו ושריריי נקרעו בפעם אחת קורעת ומענה. "מה?" לחשתי.
"זה בגלל הסרט?" שאל.
הייתי קצרת נשימה, שרירי בטני נקשרו וחשתי כיצד ראשי קודח כמטען חשמלי סוער. "כן.." לחשתי.
"לא התכוונתי לאכזב אותך, לא ידעתי שאנחנו יוצאים בתור דייט, הייתי בטוח שאנו ידידים.." הסביר כדרך אגב.
כמובן שאין לי כל השפעה עליו.. כמובן שתהיה לו השפעה מג'יג'נית יפת טוהר וכה עדינה בעלת אופי טוב ורחום, הבל היופי וכה חוסר השקר החן האכזר שטמונים בה אבל בו כן..
"את יכולה לזרוק לי את המים? אני צמא.." צחקק בזמן שהצביע בידיו על בקבוק המים.
"בטח" משכתי בכתפיי, התקדמתי אליו כשבקבוק המים בידיי אך בטעות הסתבכתי עם רגלי הסולם, לואי הטלטל מצד לצד ולבסוף נפל והפיל אותי אליו יחד עמו בזמן שהמים נשפכו על שנינו.
הוא צחק את הצחוק הכי חמוד ומדבק ששמעתי בכל ימי חיי, פשוט חייכתי ללא כל מחשבה למרות המכה הכואבת. "מה מצחיק?" צחקקתי.
"את והמזל הרע שלך!" פלט מבעד זוג שפתיים קרועות וכה.. אוי אלוהים אדירים, לעזאזל, קרביי להטו וזה חלחל לי כה עמוק בתחושה מורטת כל קצה עצבים.. וכה מגרות..
הוא התבונן בי לרגע, המים נזלו על גבי חולצתי ועל גבי חולצתו שלו.. הקוביות במעט בלטו וזה גרם לכל כולי לפרפר עליו, לא זזנו, חולקים רגע נצחי של שתיקה.. ואיש לא היה לצדנו, איש לא היה קיים בעולם מלבדי ומלבדו – רק הוא ואני וזה מה שחשוב!
הוא החזיק באגני ואז נשק לשפתיי בלהט כה רבים, התמכרתי והשתכרתי, זורמת עם הנשיקה המטריפת חושים הזו עד כמה שרק אפשר, נענית לו ברצון כה רב, כל כולי רעדתי וסמרתי, הייתי קצרת נשימה, לשנותנו נקשרו האחת בשנייה, בטני הסתבכה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, אלפי כרסומים דקרו וגילפו את כל כולי, חשתי כיצד אני רועדת והצמרמורת הקרה והמענה, המורטת כל קצה עצבים לא מפסיקה להכות בי שוב ושוב..
"מה אתם עושים?!" צווחו ליאם וג'סיקה בעת ובעונה אחת.
לעזאזל, התנתקנו במהירות ולואי עזר לי לקום.
שתקנו. מה כבר יכולנו לומר.
"מתנשקים.. " פלט לואי. התבוננתי בו וגלגלתי את עיניי, מומחה בלומר את המובן מאליו.
"למה?!" שאלה ג'סיקה במבט פגוע.
"ממש לא התכוונו לזה, אנו שונאים אחד את השנייה.. פשוט בטעות נפלתי עליו ו.. זה קרה כי.."
"וממש לא רצית להתנתק ממנו גם!" קטע אותי ליאם בחריפות.
"הייתי בטוחה שאתה אוהב אותי.." לחשה ג'סיקה.
"כמובן שכן, זה היה בלהט הרגע, פשוט..-" מיהר לואי לומר בקול לחוץ.
"להט הרגע?! מה אנחנו בכיתה ז'?!" צווח עליו ליאם והטיח את אגרופו בפניו, לואי צנח לאחור אך התעשת במהירות. "לעזאזל אתך ליאם, מה אתה עושה?! זו רק נשיקה!!" צווח עליו לואי והטיח את אגרופו בבטנו של ליאם ואז בעט בו בלי כל רחמים.
אני וג'סיקה במהירות נזעקנו להפריד ביניהם. "תפסיקו כבר!!" צווחנו עליהם, אך בתוך תוכי הייתי מלאת שאלות שכה הפריעו לריכוז שלי.. מדוע זה כה חשוב לליאם? כה כואב לו? כה מרתיח ומכעיס אותו? הרי אנחנו לא זוג, אנו ידידים – רק ידידים.. ולמרות שזה כואב לחשוב כך זו המציאות, אך משום מה אני גם מרגישה כאילו בגדתי גם בעצמי.. איני אוהבת את לואי, כלל לא, אלא את ליאם.. עוד ממבט ראשון ידעתי שאני רוצה אך ורק אותו, אז מדוע עשיתי זאת?! מדוע זה קרה לי?!
"יודעים מה? תהנו לכם.. רצינו לבשר לכם בסורה מרגשת". צחקק ליאם ומחה את אפו שנזל משם דם בזמן שלואי נסה להסתיר את הדם שירד מגבתו.
"אני והיפהפייה שלצדי, זוג". הטיח בחוזקה ונשק לשפתיה של ג'סיקה בתשוקה כה רבה וטלטל את כל עולמי ברגע אחד.

~מנקודת מבטה של מישל~

"הדייט החלומי הוא הכנת אוכל ליום הולדת של הארי?" צחקקתי.
נייל התבונן בי במבט מעט פגוע. "ברור שלא, אנו נחגוג על ספינה את הדייט הראשון!" קרא בתוקף.
מה?! רעדתי לרגע ועיניי נפערו לרווחה כלא מאמינה, ספינה? הוא רציני?
"נייל.. מה..?-" מיהרתי לומר כלא מבינה דבר אך הוא עצר אותי בלחץ.
"ההפתעה להארי זה סוף שבוע על ספינה יחד אתכן בנות.. אז חשבתי שדייט ראשון על ספינת פאר בהחלט מצליח לעמוד בציפיות שלך". קרץ לי וחיבק אותי חיבוק חם ואוהב.
"לעמוד בציפיות שלי? מעולם לא שתטי, זו הגשמת חלום!" התרגשתי ונשקתי על שפתיו, לוגמת ושואפת אותו.. מתמסרת ונענת לנשיקה הזו, שבויה ושיכורה, רועדת חסרת כל דרך חזרה.. הוא אימץ אותי בחוזקה לחזהו, מניח את ידו על אגני ולא מרפה, כסוגד לי.. אוי אלוהים אדירים.. פרעתי את שערו בין זוג ידיי והתעמקתי בנשיקה הכובשת הזו עם אליל היופי והחן שלי, אוי לכל הרוחות – לבי האיץ את דופקו, לשנותנו נקשרו האחד בשנייה.. קרביי להטו וזה חלחל כה עמוק ופגע בלבי והנציח אותי.. הוא סוף כל סוף באופן רשמי הגבר שלי, האהוב שלי, האהבה הראשונה והאמתית והחזקה ביותר בכל חיי.. לבי הלם בפראות ודמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, קרקפתי עקצצה כהטרפת דעת, ראשי קדח כמטען חשמלי סוער וכל פער מורט עצבים נסגר ונרמס בין שנינו, פשוט התפרקתי אליו כסוגדת לגבר הזה, כאילו והוא מקור חיי, כל הזמן, כל החיים, חכתי אך ורק לו..
"אני אוהבת אותך.." לחשתי מבעד לנשיקות.
"את". נשיקה. "כל כך". נשיקה. "יפה". נשיקה.
צחקקתי, אני כה ילדותיי וזה כה מצחיק.
"אני מתגעגע אלייך, וחושב עלייך כל היום, אולי תעברי למוזיקה?" חייך חיוך חמוד.
נשכתי את שפתי התחתונה. "אני שונאת מוזיקה.." חרקתי את שיניי.
"אבל את גם ככה רק צופה במהלך שיעורי הריקוד שלך.."
"ולומדת!" הדגשתי בתוקף. "נייל, איני שרה או מנגנת, אין טעם שאלך לשם זה רק בזבוז של זמן.." משכתי בכתפיי.
הוא נראה במעט פגוע. "כיצד אפשר לשנוא מוזיקה?"
"כיצד אפשר לאהוב?" צחקקתי. "זה אותו הדבר, אבל זה מה שמושך אותי אליך, אתה נראה כה גברי ומושך כשאתה מנגן או שר.. אין לך מושג עד כמה.. אבל זהו העולם שלך, לא שלי".
הוא ליטף את שערי ונשק לי נשיקה חטופה. "תחשבי על זה?"
"לא, כי אני יודעת שזה לא יקרה.. אני מצטערת אבל מעולם לא אהבתי זאת.." מלמלתי.
"למה ישר לשלול?"
"למה אתה לוחץ עליי?" במעט הגבהתי את קולי.
לפתע שחף וזאין רצו אלינו, כרגיל, לא לא לא ואז ישר משלימים! שיחליטו כבר ויפסיקו להפריע לנו.. אבל אני מתה עליהם!
"הוא הגיע, הוא וקים!" הם קראו ביחד באושר, הם אפילו מדבר ביחד..
"בסדר". צחקקנו ורצנו החוצה.

הארי יצא החוצה כשהוא וקים מחזיקים האחד ביד השנייה כה קרובים ולא מפסיקים לחייך, לא האמנתי, סוף כל סוף.
"מזל טוב!!" קראנו כולנו ביחד ולואי שחרר את כל הבלונים, למה יש לו חבטה על הגבה? ולליאם יש סימן לצד האף?!
"ואוו, אני לא מאמין שזכרתם!" פלט הארי כלא מאמין ובאמת נראה מופתע.
"איך נשכח?!" צחקנו כל הבנים והתנפלו עליו בחיבוקים אך הוא עדיין לא עזב לקים את היד.
גם אנחנו הבנות חיבקנו אותו ואפילו נשקנו לו על הלחי. "מזל טוב האז, עד 120". לחשתי לאוזנו.
"ומגיע לך עוד מזל טוב". קרצה שחף לכיוון קים.
הארי חייך אלינו. "תודה חברים, זה מדהים באמת!"
באמת שהכול נראה מושלם, האוכל, הקישוטים, המתנות, הנורות.. אפילו המוזיקה החדשה ששחף וזאין הלחינו מדהימה ויוצאת דופן מגדר הרגיל.
"הכנו לך גם סרטון". חייך אליו ליאם.
"סרטון?!" שאל הארי בבלבול.
"כן, בקשנו מאימא שלך שתשלח לנו המון תמונות מכל מיני גילאים שלך.. סרקנו והכנו סרט!"
"אני לא יכול לחכות לראות אותו" חייך הארי ועיניו דלקו כשאני נורות של חג מולד.
כולנו ישבנו על המחצלת של האוניברסיטה מאחור, השטח היה אך ורק שלנו אחרי תחנונים נחרצים למנהל, הבנים תלו בד על הקיר וזה נראה במעט מוזר אך שתקתי בעת ובעונה אחת שזקפתי גבה, נייל הדליק את הסרט וכולם נדבקו להארי בזמן שקים ישבה עליו, הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה ואחז בה בחוזקה, היא חייכה לו ונשקה לו על הלחי.. לבי התחמם.. מעניין מה היא מרגישה עכשיו..
אני יודעת שאני מרגישה חרא, כי משום מה, נייל כלל לא מחבק אותי.. בגלל המוזיקה הזו? זה כה מפגר.
הסרט התחיל וכולם התבוננו בו כמכושפים, אני לחשתי לנייל לאוזן. "למה אתה כועס עליי?"
"אני לא כועס.." לחש.
תמונה של הארי עם כובע גדול על ראשו של גיל שנה.
"אתה כן.."
"את סתם ישר שוללת, אני הייתי מוכן שתלמדי אותי ריקוד".
"אבל זה היה סתם בשביל להעביר את הזמן!"
"עזבי מישל אני לא רוצה לריב.." מלמל וחזר להתבונן במסך.
הארי בן שש, הארי בן שמונה, הארי במאפייה, ואז שוב הארי תינוק בעריסה..
"אבל אתה רב.." לחשתי.

~מנקודת מבטה של קים~