מרגישה בחוץ אבל בפנים. לבד. בצד…

מרגישה בחוץ אבל בפנים. בצד. לבד.
אני מרגישה ששום דבר לא הולך לי. שאני תוקעת את הראש בקיר שוב ושוב.
שאני מרגישה שאני לא אצליח להיות כמוהו או כמוה.
אני מרגישה שכולם אוהבים את מה שאני שונאת.
אני מרגישה שאין לי ביטחון. אני מרגישה חרא. ככה אני מרגישה.
אני מרגישה שכל הזמן אני נאבקת במערכת כל כך אטומה. במערכת שהבסיס שלה כל כך שונה ממני. וזה כל כך מתסכל אותי וגורם לי לאבד את הביטחון היחידי שאיכשהו השגתי.
אני מרגישה שאני כל כך מפחדת שייקחו לי את המעמד.
שאני מיותרת. שפשוט מתעלמים ממני ולא צריכים אותי.
שבכל פעם, שמציעים לי עזרה, פתח מהמבוך העצום, אני משתפנת ופוחדת.
שאין לי מה לתרום לעזור או לשנות.
שאין לי יכולת או רצון לשנות. שבכל פעם שאני מנסה חותכים אותי ולא נותנים לי אפשרות לדבר.
שאני רועדת כל פעם שאני רואה אותם. הם כל כך חזקים.. כל כך מלאי ביטחון עצמי לעומתי.
שהם מגובשים וחייכנים כל כך. הודפים את כל מי שרק מנסה לקחת להם את המעמד.
הם ביחד. ואני לבד.
הם במרכז. ואני בצד.
הם צוחקים. ואני רק רוצה לבכות. כי כשכולם שמחים ואתה עצוב… אתה פשוט נשבר..
מכירים את זה?
כי זה מה שאני מרגישה כל הזמן.
אני רוצה לבכות, לצעוק, להגיב. אבל אני לא מסוגלת.
אני מרגישה משותקת. מפוחדת.
כי מי אני נגדם? כי מה אני נגדם? מה אני שווה מולם?
אני מרגישה כמו בלון. שמתנפח ומתנפח עד שהוא מתפוצץ.
ואני יודעת שהוא יתפוצץ יום אחד.
ואני… ואני לא אהיה כאן יותר.
כי מי אני בכלל?
סתם…אפסית…