עוגיה ומיץ תפוזים….

"לאאא!!! " שמעתי מכיוון המטבח. אני -לבוש פי'גמה של המומינים וכובע טמבל- רץ למטבח לראות מה קרה. ראיתי את גדי עומד שם ודמעות בעיניו.
"מה קרה גדי? למה אתה בוכה?" שאלתי והתקרבתי אליו.
"העוגייה…העוגייה נעלמה לי…אההה " הבטתי בו והרגשתי שעוד שנייה אני נופל.
"גדי," אמרתי בקול רגוע, "אתה בוכה על עוגייה!! פשוט תפתח את הקופסא ותיקח אחת אחרת!! "צעקתי עליו.
"אתה לא צריך להעיר את כל הבית בשש בבוקר בגלל עוגייה מסכנה!" עזבתי אותו לבדו. שיבכה התינוק. חזרתי לחדרי ובדיוק כשהרגשתי שהשינה שבה ומשתלטת עלי, שמעתי שוב צרחה.
"יואל בוא מהר, יואל!"
'לא זהו, אני הולך להרוג אותו ' חשבתי בעודי פוסע חזרה למטבח.
"מה?" אמרתי, שוב בקול רגוע בהתחלה. "מה אתה רוצה הפעם? עוד עוגייה נעלמה לך?"
"מצאתי אותה.. מצאתי את העוגייה," אמר ושוב דמעות כיסו את עיניו, "המיץ תפוזים אכל אותה אההה…"
"גדי גדי, מיץ תפוזים לא יכול לאכול עוגייה, הוא יכול..הממ…? אוף אתה עשית את זה בכוונה! מה אתה מצפה ממני להגיד?? אה?" אמרתי לו בכעס. הוא הסתכל עליי במבט הנפגע שלו.
"מצטער לא התכוונתי," אמרתי ונגעתי בכתפו. אוף, הוא יכול להיות כל כך… כל כך בת לפעמים.
"בוא, תחזור לישון." אמרתי. "עד מחר, אתה תמצא עוגייה אחרת."
"את האמת, יואל," אמר גדי בחשש והתרחק ממני. "העוגייה לא נעלמה לי, היא פשוט היתה אצלי ביד כל הזמן."
"מה? אז מה זאת העוגייה ההיא? אתה… גדי אני הולך להרוג אותך!" אמרתי ורדפתי אחריו בכל הבית.
"אמא, אמא הצילווו!" צעק גדי.