השנה היא 2499 – פרק שני

"ועדת מה?!" צחקה טארה
"שקט" לחש רובי "אסור שידעו שאנחנו כאן"
"אה… אני לא חושבת ששומעים אותנו" אמרה ג'ייד ובעוד כולם אומרים מילות הסכמה הם החלו לזחול במסדרון חשוך. אף אחד לא ראה שום דבר
"אני מתחילה קצת להילחץ" אמרה מבל. רובי ושין, ששניהם אהבו אותה (הרבה יותר משהורנג'י אהב אותה, הוא אהב אותה רק בתור ידידה וחשב שהיא יפה, זה הכל) , רצו להגיד לה שאם היא רוצה הם יכלו לשמור עליה, אך הם מנעו זאת, שניהם היו ביישנים מאוד.
"זה עוד ארוך?" שאל הורנג'י
"פשוט תעקבו אחרי הקול שלי" אמר רובי "אבל בכל מקרה, אין פה התפצלויות ומעברים, המנהרה הזאת מובילה רק למקום אחד"
הם המשיכו ללכת, רק קולות של טיפות מים שנפלו מידי פעם נשמעו. לפעמים טארה השמיע קולות של פחד , ובכל פעם מחדש מבל ,שהייתה מאחוריה, השתיקה אותה. ככל שזחלו יותר יותר כך נהיה קר יותר . הורנג'י, שהתחרט על כך שלבש בגדים קצרים (בחורף, הוא אף פעם לא לובש בגדים ארוכים הוא שונא את זה), אפילו לו היה קר למרות שכולם מכירים אתו כילד שתמיד חם לו. טארה רעדה כולה והתחרטה על כך שהצטרפה, היא רצתה לחזור לחדר שלה, לשבת מול התנור ולקרוא ספר קומיקס שקבלה ממבל.
לעומת טארה, מבל שמחה, היא אהבה את המנהרה. היא נסתה לדמיין לעצמה מה יש בצד השני. אולי יש שם עולם מקביל שגרים שם כל מיני מפלצות ויצורים מוזרים וההורים שלהם נעלמים לשם, אבל אם הקול אמר "ועדה …" אז כנראה ש… אולי… יכול להיות שההורים שלהם משתתפים בועדה סודית שמחליטה על החוקים בעולם שונה, ואולי הם ועדה שמסתירה את העולם השונה הזה, כמו בספר שהיא קוראת. בכל שנייה השתנה לה רעיון אחר, היא אהבה את כל הרעיונות שלה 'את התשובה אדע רק כשאגיע לשם'. שין, שהיה מאחורי מבל, הרגיש שהוא מסמיק, הלחיים שלו כאבו, וכנראה שהוא חייך, כי הוא הרגיש שהשפתיים שלו מתוחות כאילו מישהו מושך בהם בחוטים, הוא הרגיש בר מזל שלא ראה כלום, הוא לא רצה לדעת איך הוא נראה. ג'ייד שהייתה אחרונה, הייתה בטוחה שרובי עושה תעלול כמו שנהג לעשות כשהיה קטן, היא זוכרת היטב את התעלולים שלו, חלק מהם גרמו לה לאהוב אותו פחות, היא לא פחדה כלל, ואפילו צחקה לקולות הפחד שעשתה טארה, אבל הברכיים שלה כאבו, וכל פעם חשבה לעצמה 'שנגיע כבר… שנגיע כבר'.
לפתע רובי, שהיה ראשון כמובן, נעצר. האחרים לא ראו זאת נותקעו בו ("אח", "אאוץ'", "תיזהר!" , "נו מה נהיה?!"( . "הגענו…" אמר רובי "אבל … טוב, אני מציע שתתהפכו, לא, תשבו, ותחזיקו בכתפיים של מי שלפניכם"
"רכבת?!" שאלה טארה וקולה נשמע כמגחך.
"זה ממש לא מצחיק" הוא אמר בעוד הוא מסובב את גופו לצורת ישיבה, כך גם כולם עשו, בלי לשאול יותר מדי.
"אנחנו יורדים" הוא אמר וגישש בקיר, הוא חיפש משהו.
"מה אתה מחפש?" שאל הורנג'י שהיה מאחוריו, הוא הרגיש את היד שלו זזה
"איזה כפתור … הה, מצאתי" , הוא לחץ על כפתור גדול ולפתע נפתח מולם אור חזק ("וואו" , "איה!" . חלק עצמו את עיניהם חזק מרוב סנוור)
"אנחנו יורדים עכשיו במגלשה" אמר רובי "ועדיף שנחזיק זה את זה… אחרת זה לא ייגמר טוב"
"מה הבעיה שכל אחד יהיה לבד?!" שאלה ג'ייד "מגעיל אותי להחזיק בשין" היא אמרה. ושין, שכבר ראה אותה הסתובב אליה וחייך לה חיוך ציני, היא החזירה לו בחזרה.
"אנחנו יכולים לרדת כבר?!" אמרה מבל בחוזקה, כמעט צעקה. היא התרגשה, היא כבר רצתה לדעת מה יש בפנים.
"כן!" צעק רובי
"מה אתה צועק!" צעק הורנג'י ולאט לאט החלו לצעוק ולצחוק יחד. הורנג'י הרגיש שזה רגע טוב כל כך, בחיים הוא לא צחק ככה. בלי הכנה מראש, לפתע הם רובי התקדם, לתוך המגלשה הגדולה, הצחוק הפך לצרחה, בעיקר מרוב כיף, אבל גם פחד היה שם, פחד קטן, רובו היה טמון אצל טארה. היא רצתה לשאול עוד כמה זמן הם יגיעו, אבל מרוב שהמגלשה הייתה מהירה, מרוב שהאוויר זז במהירות, הוא חסם את שפתיה ולא נתן לה לדבר.
הלב של שין דפק, הוא אחד במבל, זה כמעט כמו לנשק אותה. ג'ייד הרגישה את הזעה של שין, היא הרגישה ריר מגעיל שנוגע בכפות ידיה ורק מחכה שהיא תסיר אותם. היא שנאה את שין, היא שנאה אותו מרוב שאהבה אותו, היא הרגישה קנאה כלפי מבל, אבל אותה היא לא יכלה לשנוא. הראש שלה רצה לשנוא אותה, הלב שלה מנע זאת.
רובי חיכה בקו רוח לעצירה, הוא התרגש, הוא חיכה לרגע ההוא שבו חבריו הטובים יגלו את האמת. 'הם בטח גם ירצו להיות שותפי סוד כמוני' הוא חשב לעצמו 'ואז נוכל להיות חלק מהועדה הזו, לדעת מה קורה בעולם, אני בטוח שהם גם שונאים את זה שלא מגלים להם כלום, אנחנו מספיק גדולים'.
לפתע הם נעצרו, בבת אחת, שוב הם נתקעו אחד בשני (ושוב : "תיזהרו!" "אח, נו , די כבר" , "מה יש לכם?!!" )
"הגענו?" שאלה מבל, הקול שלה נהיה צפצפני כמו של ציפור, היא התרגשה.
"את מתרגשת?!" צחק שין
"לא" היא אמרה בקול צפצפני יותר
"נו באמת מבל, את מתרגשת כשיש לך קול כזה" אמרה טארה
"טוב נו, נכון" היא אמרה. ג'ייד גיחכה, וכך גם האחרים.
"טוב די" צחקה מבל (למרות שקצת נעלבה) "מה אנחנו עושים עכשיו"
"אה!" אמר רובי "אנחנו יכולים לעמוד"
כולם קמו. ג'ייד עשתה קולות כאילו כל הגוף שלה נתפס, היא רצתה צומת לב. מאז ומתמיד הרגישה שהיא רוצה צומת לב. היא זוכרת איך זה היה לפני שנים, שהם היו ילדים, איך כולם התייחסו אליה מגעיל, או לא התייחסו אליה בכלל. אבל הזמנים השתנו, כולם חברים שלה, והם יודעים שלפעמים היא מתנהגת במן הרגשה של עליונות כדי לקבל צומת לב, והיא תמיד מקבלת אותו, הם קיוו שזה יפסיק, אבל הבינו שאין טעם, היא לא תשתנה, אבל לפחות ההתנהגות הזאת הפכה לבדיחה שאפילו היא עצמה צחקה ממנה.
"כואב לך הגב ג'ייד?" שאל הורנג'י בציניות
"כן" היא אמרה ועשתה שוב את אותם קולות.
"אז לכי לעשות מסז'" אמרה שין ושוב חייך את החיוך הציני שלו
"תעשה לי אתה" היא חייכה אליו בחזרה את אותו החיוך הציני. למרות שחשבה שאם הוא היה מתכוון ברצינות, זה היה משמח מאוד.
"בכיף… רק אני לא יודע איך"
"עכשיו שתקו" לפתע התפרץ רובי , הוא לחש "יכולים לשמוע אותנו".
הם התקדמו במסדרון לבן, אף אחד (חוץ מרובי) לא ידע לאן הם הולכים. הם התקדמו במסדרון הלבן ההוא שנמשך ונמשך ונמשך .. ולא נגמר
'משהו לא בסדר פה' אמר לעצמו רובי
"אהה…. אנחנו כבר שעה הולכים, זה מתקדם לאן שהוא?!" שאלה טארה שכבר רצתה לחזור לבית שלה סוף סוף.
"אמורה להיות פה דלת…" אמר רובי
"ואיפה היא?!" שאלו הורנג'י , שין וג'ייד ביחד
כולם הביטו ברובי. ורובי הרגיש מושפל, הוא היה בטוח שהייתה פה דלת, הוא היה בטוח שהוא יודע, אבל הוא לא ידע. 'ועכשיו כולם מסתכלים עליי ובטוחים שעשיתי תעלול , הם לא יאמינו לי בחיים, הלך עליי'
"אני לא יודע…" אמר רובי "היא נעלמה, אני חושב"