הים תמיד שקט- פרק 8

ביום למחרת הגעתי צולעת לבית הספר כשנכנתי הביתה התנגשתי ישר בארגז שהונח בכניסה, נפלתי וקיבלתי עוד מכה מהפינה החדה של הכוננית. זה כאב, אני לא אגיד שלא. רק שלא בכיתי, פשוט קמתי חזרה וגם לא התלוננתי. אני לא ילדה שמתלוננת.
הגעתי לבית הספר ופשוט נכנסתי לכיתה. הפעם ניגשו כמה ילדים ושאלו אותי כל מיני שאלות על עצמי, על האישיות שלי, מאיפה באתי. שמחתי שיש כמה ילדים שעוד רוצים להכיר אותי.
השיעורים התחילו, היום היה כולו רגיל. אני דיברתי עם גל המון. ניסיתי שלא לצלוע יותר מידי כדי לא למשוך יותר מידי תשומת לב.
אני לא אגיד שניסיתי להתחמק מליעד, אבל הרגשתי קצת לא נעים. קודם כל לא הבנתי למה מישהו מתאהב בי, הרי אין בי כלום. חוץ מזה לא האמנתי שאפשר להתאהב אחרי יום אחד. מחשבות כאלה ועוד המון אחרות המשיכו להעסיק לי את המוח.
בשעה 12 וחצי המורה נכנסה לשיעור השישי והודיעה שהשיעור השביעי מבוטל כי המורה נשאר עם הבת שלו בבית כי היא חולה. כל הכיתה שמחה כמובן, זה אחלה דרך להתחיל שנה. אני התבאסתי בשביל הבת של המורה, זה לא כיף להיות חולה.
אחרי השיעור פניתי למגרש, היו לי 45 דקות חלון כדי לשבת עם עצמי ולנוח. הסתכלתי על המגרש ועל עוד כמה ילדים שהיו בו, הסתכלתי על כל הפינות של בית הספר. הצלחתי לזהות את המקומות שבהם יושבים הילדים המקובלים.
צל התקרב אליי, לא זיהיתי מי זה. נרגעתי כשראיתי שזה לא ליעד.
" את חדשה פה? " הוא שאל.
" אני יולי, אתה רוצה לשבת? " שאלתי.
" בשמחה, אני מקווה שאני לא מפריע ".
" לאלא, זה באמת בסדר. מי אתה? " שאלתי בחיוך.
" אני ירדן, אני לומד איתך בכיתה אולי לא שמת לב ".
" באמת? אני מצטערת. זה לא שהרמתי את הראש מהרצפה יותר מידי ביומיים האחרונים ".
" אז את מהילדים השקטים האלה? ".
" אפשר להגיד. אתה יכול לקרוא לי חננה זה לא מעליב אותי ".
" את די לוחשת כשאת מדברת, את יודעת? ".
"באמת? " שאלתי בפליאה.
" כן כן, זה קצת מוזר, אבל זה חמוד. מאיפה הגעת? ".
" מהמרכז.. איזה ישוב קטן ליד ת"א , לא איזה משהו מיוחד ".
" הבנתי.. " הוא אמר בחיוך.
" אתה מהילדים המקובלים של השכבה הא? ".
" אני לא יודע אם לקרוא לי מקובל, אבל יש סיכוי. למה? זה מפריע לך? ".
" כל עוד אף אחד לא פוגע בי אז לא, אם בנאדם שמח הוא צריך להישאר ככה ".
" זה מקסים מה שאת אומרת ".
" תודה " אמרתי בחיוך גדול.
" את רוצה להצטרך אלינו? אני יכול להכיר לך כמה ילדים ".
" לא, זה בסדר, טוב לי פה ".
" איך שתרצי " הוא אמר בחיוך והשעין את הראש שלו על הקיר כדי להינות מהשמש.
" תגיד ירדן, למה באת לפה? הרי טוב לך מספיק שם, עם החברים, אצלי זה לא ממש רגיל כשמישהו ניגש אליי כדי להתחיל לדבר איתי ".
" אני לא יודע, אבל חינכו אותי ככה שאם אני רואה מישהי יושבת לבד, או מישהו, ואני איתו בכיתה או בשכבה, ככה שעוד גם יצא לי לדבר איתו, אני חייב לגשת לבדוק שהכל בסדר ".
" בטח יש לך הורים מקסימים " אמרתי בחיוך.
" היו " הוא אמר בעצב.
" אני מצטערת.. " אמרתי לו, " לא התכוונתי, סליחה ".
" זה בסדר, אני כבר אחרי זה ".
"אתה רוצה לדבר על זה? אתה לא חייב כמובן.. ".
" אני גר עם סבא וסבתא שלי, לא באיזה שכונה מפוארת. ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים, האמת שגם אני הייתי בה אבל מאחורה. בנס יצאתי משם רק עם פצעים. את רואה את זה? " הוא אמר לי וסובב אליי את הצוואר, " זו הצלקת הכי גדולה שיש לי מאותו אירוע. כשאני מסתכל במראה אני רואה אותה כל הזמן מסתכלת עליי, זה מזכיר לי את ההורים שלי. אני יודע שהם מסתכלים על כל צעד שלי ומחייכים ".
בלי לחשוב יותר מידי פשוט חיבקתי אותו. כשאני שומעת סיפורים כאלה הלב שלי יוצא אל אותם אנשים. כמעט ולא יכולתי שלא לבכות.
" אני כל כך מצטערת.. " אמרתי לו, " בטח קשה לחיות ככה ".
" ואת יודעת מה הכי קשה? " הוא אמר, " שאני בגיל שאני בונה את עצמי, מפתח את האישיות שלי, גדל, מתפתח, מתבגר, והם לא פה כדי לראות את זה. בנאדם שלא עבר את זה לא יכול להבין מה אני מרגיש ".
" אני יכולה.. " אמרתי לו והוא רק הסתכל עליי במבט מסוקרן ועצוב.