ההפללה, והאחים שלא בוגדים

חייבת לרוץ, אחרת הם יתפסו אותי. אני פונה ימינה ונעצרת, מניחה את ידי על ליבי. אני מתנשמת לאט ומרגישה את דופק ליבי נרגע. למה אני? למה אני הופללתי בזה. אני אפילו לא הייתי בזירה באותו יום. כולם יודעים את זה, כולם!
אני שומעת את קול צעדים מתקרבים ומחדשת את ריצתי. שלט 'יצאה' מופיע לפניי ואני חולפת על פניו. כבר ניסיתי לחמוק דרך דלתות היציאה, אבל הם ממולכדות; אני צריכה חלון או מרפסת שאני אוכל לקפוץ מהם.
אני שומעת את הצעדים בבירור מאחורי. שיט, מבוי סתום, אין לי לאן לפנות ואני בהחלט לא יכולה לחזור אחורה. נשארתי כך, כשפניי מופנות לקיר וחיכיתי לבואם שלא איחר לבוא.
"את עצורה," כך הם אמרו.
"על מה? אתם יודעים שזה לא אני," צעקתי לעברם. הם לא הפחידו אותי כמו שהיו אמורים.
"את יודעת את הנוהל. ברגע שמפלילים מישהו, אנחנו מחויבים לתפוס אותו ובמקרה הטוב, לערוך לו תחקיר על מעשיו." ענו בשלווה לעברי. איך הם יכולים לעשות לי את זה?
"גם אם מדובר באחותכם? אין לכם לב כלפיי?"
"זה הנוהל!" צעק וחבט באוויר בידיו. "אם נפר אותו, זה רק ייתן להם סיבה נוספת חשוד בך. התנהגי בחכמה ובואי איתנו." אמר אחי והתקרב אלי. נסוגתי לאחור עד כמה שאפשר. כבר הגעתי לקיר, אין לאן לסגת. אני יודעת מה יקרה בסוף. הייתי צריכה להקשיב לאמא שלנו כשאמרה לי לעזוב איתה. המקום הזה מסוכן מידי.
אני מקרבת אליהם בזהירות ומושיטה את ידיי אליהם. הם כובלים אותי באזיקים ומובילים אותי בין מבוכי המקום. אני רואה אנשים. הם מסתכלים עליי במבט מתועב, של בוגדת, רוצחת. זאת לא אני! אני רוצה לצרוח לעברם. אני לא הרגתי את ג'יימס. אני לא יודעת מי הרג אותו.
אני נכנסת לחדר החקירות, אבל לא אחיי הם שחוקרים אותי. איש מוזר למראה נכנס. הוא לא מרבה במילים ונראה שגם לא התכוון. מזווית עיני ראיתי את האקדח שמונח על ברכו. הם מתכוונים להרוג אותי, חשבתי כשהמציאות הכתה בי.
"אתה יכול לגמור עם זה. אין לי חיים בחוץ ממילא." אמרתי לו בקול נטול רגש ובפנים חסרות הבעה. לא רציתי להיראות פחדנית דקה לפני שאני מתה.
"בסדר גמור, אם כך," אמר והרים את אקדחו. "רק לפני שנגמור עם זה, רציתי להודיע לך. אחייך אהבו אותך מאוד. הם ניסו להגן עלייך מפני הדין אך דבר לא עזר. הם קראו לי לפה כדי שאני אהרוג אותך ולא הם. הם לא מסוגלים לכך." לא רציתי שזה יקרה, אך דבריו נגעו בי ודמעות זלגו על לחיי. נראה שדמעותיי נגעו בו כי הוא היסס לרגע, ואז ירה. הרגשתי את הכדור פוגע בי ואת חיי נגמרים. להתראות אמא, חשבתי בעודי צונחת אל האבדון.