התחלה חדשה- פרק 1- שנה חדשה

מחר. מחר אני מתחילה את החיים שלי מחדש. מחר מתחילה שנה חדשה, ואני אהיה בתיכון בהרצליה, רחוק מהבית הישן. לא הייתי מקובלת בחטיבה הקודמת שהייתי בה, ברמת השרון. בגלל ריב קטן ביני לבין החברה הכי טובה שלי בכיתה ו', לא היו לי יותר מדי חברים שלוש שנים. החברה הכי טובה שלי , לשעבר, הסיתה את כולם נגדי. לא היו יותר מדי שניסו לדבר איתי אחרי כל מה שהיא אמרה עליי. ועכשיו, עברנו דירה, ואני בהרצליה. אוקיי, כרגע אני באילת בחופשה, אבל הבית שלי בהרצליה.
"ענבר, לכי למסיבה" אמא שלי העירה אותי ממחשבות. "אמא, אין לי כוח" אמרתי לה. "בשבילי ענברוש" היא אמרה בקול רך. "אם ישעמם לי אני חוזרת לפה" אמרתי לה. לא היה לי כוח ללכת לשם בלי שאני מכירה אף אחד, אבל בשביל ההורים שלי, ובשביל המשפחה שלי, אני אעשה הכל. השעה הייתה כבר שבע בערב, ההורים שלי אמרו לי לחזור בשתים עשרה, כדי שנוכל להגיע בזמן ליום הראשון של השנה. לי לא היה אכפת גם לחזור בשמונה. לבשתי שמלה ורודה קצרה ונעלי עקב תואמות. לא התאפרתי יותר מדי, והשיער שלי לא צריך בייביליס או משהו, הוא טבעי עם בייביליס, יצאתי מהחדר שלנו והלכתי למועדון, למסיבה הזאת. היו שם מלא בני נוער בערך בגילי, אני פשוט ישבתי בצד והתכתבתי עם החבר הכי טוב שלי, רון. הוא יפייפה, אבל שונא את עניין המעמדות. הוא אחד היחידים שדיבר איתי אחרי מה שטלי אמרה עליי. הוא בן אדם מדהים, והוא אחד האנשים היחידים בעולם שגורמים לי לשמוח.
"מסיבה? את? ממתי את באה למסיבות?" הוא שאל והרגשתי בחיוך על פניו. "אמא שלי.." נאנחתי. "אני מת על נעמי" הוא אמר. חייכתי. "אני לא מאמין שמחר אנחנו לא נלמד ביחד" הוא אמר. "גם אני לא" אמרתי, עוד לא הצלחתי לעכל. היה כל כך הרבה רעש ולא הצלחתי לשמוע את מה שהוא אומר לי. "חכה שנייה, אני מחפשת פה חדר שקט" אמרתי לו והתחלתי בחיפוש אחר דלת שמאחוריה אין אנשים. רוב הדלתות היו נעולות, ורק אחת לא הייתה נעולה. פתחתי אותה במהירות, וראיתי בן ובת באמצע סקס. "אומייגאד סליחה" אמרתי וברחתי משם במהירות. איזה בושות, אלוהים. ניתקתי מהפאניקה את הפלאפון, אני אדבר איתו כבר מחר. התיישבתי באחת הספות, וניסיתי לחשוב. אני שונאת שבנים מתחילים איתי במועדונים, אני מרגישה זולה. השעה הייתה כבר אחת עשרה, ולא יכולתי כבר עם המשפטי פתיחה המפגרים האלה, והחלטתי לחזור. בדרך התנגשתי במישהו. זה היה הבחור שראיתי בחדר. "היי" הוא אמר, מובך. הסמקתי ברמות וברחתי משם.
הבוקר הגיע, אני וכל המשפחה שלי התארגנו מהר לעבודה, לגן, ולבית ספר. אני כל כך התרגשתי, ולא הצלחתי למצוא את הארגז בגדים שלי, ששכחתי להכניס לארון החדש. "קדימה חמודה, כבר שמונה" אבא שלי אמר והתקדם לחנייה. "אני באה" אמרתי אחרי ששטפתי את פניי. 'זהו, הכל מתחיל מחדש' חשבתי לעצמי. אין שם טלי כזאת שמכירה אותי מלפני ותתחיל לספר עליי סיפורים. אין אף אחד שמכיר אותי שמה. רק מלא ילדים. סוף סוף אני אהיה ילדה רגילה.
"בהצלחה" אמא שלי אמרה ונישקה אותי בלחי. "ביי אמא" אמרתי ונאנחתי. יצאתי מהאוטו והתקדמתי לעבר מפת הכיתות. כולם התרגשו, אבל אני התרגשתי הכי הרבה, אני בטוחה. נשמע הצלצול, נכנסתי לכיתה שלי, י'3, כולם כבר היו שם. המורה עמדה שם והסתכלה עליי בחיוך. חייכתי אליה חיוך מבויש. "תכירו כולם, זו ענבר, את רוצה לספר לנו מאיפה את?" היא שאלה אותי והסתכלה עליי במבט מלחיץ. "אממ.. אני מרמת גן ועברתי לפה" אמרתי. "אוקיי, את תשבי.." היא התחילה וסרקה את שולחנות הכיתה. "או, מזמן רציתי להפריד ביניהם, יואב, אתה יושב ליד עמיחי, את תשבי ליד גיא" היא אמרה והצביעה על ילד עם שיער בהיר ועיניים ירוקות. הסתכלתי עליו, הוא היה מוכר לי מאיפשהו.
לא נכון.
זה הבחור מהמסיבה.