נצח: פרק שלוש

אליסון דחסה באלימות לתרמיל שלה אוכל , כמה בקבוקי מים ופנס אפור ושמן . ליתר בטחון .
היא קלטה שידה מעכה חפץ קטן , נוצץ במעט . אליסון עצרה את התנועה החפוזה , נשמה ונרגעה בעוד ידה מוציאה בעדינות את החפץ . בזווית עיינה היא ראתה שהחפץ בעל חוט ארוך ושחור , דק , וגוש קטן , כנראה תליון , תלוי רופף ; שרשרת ..
אליסון הניחה את השרשרת בתוך כפות-ידיה , בוחנת את התליון המוזר שלה ; יהלום לבנבן , מפוסל בצורת זאב הנראה אמיתי כל-כך .. היא יכלה להבחין בפרווה המפוסלת עליו . לרגע חשבה שחזהו עולה ויורד , כנושם , ופרוותו זזה . אבל לא , היא מניחה שהיא דמיינה .
האגודל שלה עבר על פניו , מלטף , והיא חשה במשהו בולט קצת . היא סובבה את השרשרת באיטיות , אטומה מרגשות , ובחנה בזהירות את פניו של הזאב . עיניו היו הדבר היחידי שהציק לה ; שגרם לה להשתנק ולשימתה להעיצר , לחשש להציף אותה ולהלם להכות בה כמו גלים , כה אלימים ועדינים לחילופין . עייניו של הפסל , נראו בדיוק , כמו העיינים שרדפו אותה מאז אתמול – בבית הספר , העיינים החומות-עינבריות , הפראיות ובקו השחור המזוגזג שקטע את הרצף המפחיד של היופי , מוסיף לו סוג של אנושיות מרתיעה .
אלפי תהיות וחששות עלו בתוכה , אבל היא הדחיקה אותם , "זהו רק צירוף מקרים.." לחשה , מרגיעה את עצמה , אבל בתוך-תוכה , היא ידעה יותר מדי טוב , שזהו לא צירוף מקרים . משהו קורה מתחת לאף שלה .
היא נטלה את השרשרת וענדה אותה לצווארה , לא מתקשה עם הסוגר , כאילו השרשרת עצמה הותאמה לה . כאשר היהלום הלבן נגע בעורה , היא הרגישה רגועה ושלמה . את השרשרת היא דחפה מתחת לחולצתה ומיהרה לסגור את התרמיל שלה , להרים אותו ולהלשליח אותו על כתפה בעודה הולכת לכיוון הדלת . כבר כמעט ויצאה מהבית , ידה נגעה בדלת וסובבה אותה אבל אז היא נזכרה בפתק שאמורה להשאיר , כדי לחסוך דאגה מהוריה . היא סגרה את הדלת וחזרה אחורנית , נוטלת פתק וכותבת בו בחיפזון :
"היי אמא או אבא,
הלכתי לישון אצל אלנה בשביל עבודה בגיאוגרפיה. אל תדאגו לי ותחפשו אותי. אני אחזור מחר."
אליסון סיימה לכתוב , הניחה את הפתק על השידה במטבח והדביקה אותו בדבק-פלסטי זרחני , שלא יפספסו את הפתק בעיינים . תמיד הוריה שמחים כאשר היא מתמקדת בלימודים .
בעודה יוצאת מהבית היא החלה לחשוב ולתהות ; מה אני הולכת לחפש ביער? את העיינים? מי יכול לומר לי שאמצא אותם? אף-אחד , אבל בוא נקווה שאמצא אותם באמת .. אמרה לעצמה והחישה את צעדיה קדימה , עוברת מהר את החצר הקטנה שמאחורי ביתה , זנוחה לגמרי .
אליסון התחילה להיזכר בפעם האחרונה שבאמת הייתה בחצר . היא התנדנדה על הנדנדה והביטה בעיינים למשהו , שסיקרן אותה ונתן לה תחושת ביטחון מסויימת . היא ניסתה להיזכר מה , אבל הדבר נשאר מטושטש . היא הניחה לזיכרון לחלוף ונכנסה ליער .