לנשום.

את יושבת בחדר הזה שעות, לומדת, כותבת משוואות, מעתיקה סיכומים, מפענחת פירושי מילים, סימני פיסוק, עיפרון, מחק, פתק, לוח, מורה…
את מניחה את העט לצד המחברת ומשפשפת את ידך הכואבת. נמאס לך כבר, ללמוד. אפילו לא עברה חצי שעה מאז ששיעור מתמטיקה התחיל וזה כבר נראה כמו 80 יום. עוד משוואות, סיכומים, פירושים, מורה,
מורה…
את מרגישה שמשהו סותם את גרונך ואת צונחת לרצפה.
אחרי שעות את מתעוררת בבית החולים, את בסדר, תודה לאל.
״איך זה קרה?״ שואלים הרופאים. ״איך היא קמה?״
מסתבר שלפני כמה שעות היית מתה, מתה טרייה, ועכשיו קמת.. את רואה שליד חולה כל שהוא דלוק רדיו על תחנת המוזיקה. שיר שאת אוהבת. ״we are never ever getting back together".
את מתחילה לזמזם אותו. לפתע יש הפסקת חשמל קצרה, השיר עוצר, ואת צונחת שוב….
קמה עוד פעם. שומעת מוזיקה. הרופאים לא מבינים מה קורה לך. את מתחילה לשים אוזניות על האוזניים ומרגישה שאת יכולה לנשום….

״אורי!!!״
אני מתעוררת בבהלה מהשעמום.
״תקראי את שורה 45, בבקשה.״
אני מחפשת בדפים שלך בחיפזון ומוצאת את הטקסט, את שורה 45. אני מרגישה איך אני קמה מכיסאי. אך ללא הדף. אני מתקדמת למרכז הכיתה.
הילדים מביטים בי במבטים חושדים, המורה רוצה להעיף לי כאפה.
״תתחילי,״ היא אומרת בחוסר סבלנות.
אני לוקחת נשימה עמוקה.
״I remember when we broke up, the first time.."
״מה את שרה?״ צורחת המורה והילדים פרוצים בצחוק.
״אני מצטערת,״ אני אומרת למורה אחרי עוד פזמון מרשים של ״we are never ever getting back together".
״אני זקוקה למוזיקה כדי לנשום..״

וזה יהיה התירוץ שלי בפעם הבאה שאני אבוא עם אוזניות לשיעור.
הסוף.