הקוטלת פרק 4

חזרתי באישון לילה כדי לקחת את חפציי. לא היו לי הרבה מהם. רק שמיכה פשוטה לישון עליה ומזון לשבוע.
בגלל היותי אלף אני לא צריך לשתות מים במשך חודש, כך שאני אספיק להגיע למקור מים.
פשטתי את המדים שלי ושמתי אותם על המקום בו נהגתי לישון.
"יהיו שלום חבריי", לחשתי לרוח הקרירה שנשבה.
עזבתי. ידעתי שאני לא יוכל לחזור יותר למחנה הזה.
שוב אני לבד.
אני גזרתי על עצמי נדודים.
כמו בפעם שעברה.
איך שיצאתי מגבולות המחנה הרגשתי בצינתה של הרוח, לא הייתה עוד מדורה שתחמם את עצמי.
כבר הרבה זמן אני חושב לעזוב את המקום. אמנם האנשים פה מתייחסים אליי בכבוד, אבל אני לא מרגיש שייך לכאן.
היער שמסביב למחנה הזמני היה סבוך. העצים היו בעלי גזעים רחבים והרוח הקרה הניעה על הענפים המשתלשלים עד לאדמה. שיחים קוצניים עם פרות רעילים היו בכל מקום, מאוד מפתים ביופיים בצבעיהם, אך קטלניים באותה מידה. כל אדם טיפש היה מת ביער הזה.
יללות נשמעו מרחוק. 'עבדי האופל', חשבתי לעצמי, 'אך הם יוכלו להיות עזר גם לבני האדם. הזאבים בחיים לא היו בעד צד מסוים, הם בוגדניים. חבל שבני האדם פוחדים מהם כל-כך'.
היללות הלכו והתגברו ככל שהעמקתי. הרוח גברה. כבר לא יכולתי להבחין בעשן המתיימר מהמדורות.
לא ידעתי לאן פניי מועדות.
קוותי לפגוש מישהו בדרכי ואז לצעוד עמו.
הרבה מחשבות עברו במוחי לאחרונה. הנידוי, הקבלה לממלכת המלכה לוקרציה והמחשבות על עזיבה.
חשבתי יותר מדי.
"תראו מי מצאנו כאן", שמעתי קול מאחורי.
לפי שהספקתי לשלוף את חרבי הדמות הכתה בי עם נדן חרבה.