הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 21

"הכל מוכן?.."
"..רגע, איפה המזוודות של המלך?…"
הם היו בעיצומו של ארגון המזוודות והארמון. זה היה יומיים לפני האירוע. היום בבוקר הגיע שליח מארמון מלסיה. הנסיכה היתה בחדרה. היא הסתכלה על המראה ונזכרה בחלומה מהלילה הקודם:

"…קדימה חמודה, את יכולה," אמא שלה עמדה לידה, ולידה עמדה אישה מפחידה עם שיער שחור מקורזל. עיניה היו שחורות וגדולות והזכירו לה עיני מכשפה. היא נזכרה ביום הראשון שבו ראתה אותה. אמא שלה אמרה לה שהיא תהייה המורה שלה לכינור וריקוד. היא היתה בורחת בהתחלה, אך עם הזמן היא למדה לאהוב את האישה הזאת והתקדמה יפה בשיעוריה. אביה קרא לה לנגן בפניו והיא נמלאה פחד פתאומי. "אבל אמא," התחילה לומר בגמגום "מה עם אני התבלבל בתווים?"
"אני בטוחה שאת תהי בסדר גמור. קדימה, תנסי שוב." אמא שלה תמיד ידעה איך לעודד ולעזור לה בעת הצורך. היא אהבה אותה מאוד. "אוקי," היא לקחה את הכינור שלה ומיקמה אותו מתחת לסנטרה. כשהקשת היתה בידיה, היא לקחה נשימה עמוקה והתחילה נגן. הפעם התווים יצאו מנה ומכינור בדיוק והמנגינה עטפה אותה ואת הסובבים לה. כשגמרה, נשמע שקט וכעבור דקה מחיאות כפיים סוערות מילאו את החלל. פניה נצבעו בצבע אדום עז והיא החזיקה את כינורה לפניה כאילו ניסתה להתחבא מאחוריו.
אמה באה וחיבקה אותה. היא לחשה משהו באוזנה והיא נחפזה משם בשמחה…"

עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיא נגעה בכינור. היא לא ניגנה מאז מות אמה. "אל תדאגי, אני בטוחה שאת תהיי בסדר גמור." היא הסתובבה בהפתעה למשמע המילים וראתה את מרי לבושה בשמלת המשרתת שלה.
היא החזיקה את המזוודה הקטנה שאיתה הן הגיעו. אמבר קמה ממקומה ליד המראה והתקדמה לעבר מרי. "קדימה, בואי נלך."אמרה. היא סגרה את הדלת והן ירדו בגרם המדרגות. השתיקה שהיתה ביניהן היתה מוסכמת. שתיהן ידעו שמשהו רע עומד לקרות עם חזרתם הביתה.
הן ראו את המלך והנסיכים ונכנסו לתוך הכרכרה. זה הרגיש לאמבר כמו בפעם הראשונה שהיא עלתה על הכרכרה, רק שאז היא היתה בדרכה על ארמון המלון. ועכשו היא בדרכה חזרה הביתה.
היא ראתה שוב את הנופים המקסימים ואת הציפורים הנודדות. היא היתה בכרכרה עם הנסיך ויליאם ומרי. עד כמה שהיא אהבה את חברתו של ויליאם- והיא אהבה אותה…. היא רצתה הפעם להיות לבד עם מרי. היא רצתה לדבר איתה בנושא חשוב מאוד.
"את בטח שמחה מאוד." זו היתה הפעם הראשונה שויליאם דיבר לאורך כל הנסיעה.
'אם לומר את האמת,' חשבה לעצמה, 'אני יותר מפחדת משמחה '. "כן, מאוד," שיקרה "אני יוכל לפגוש שוב את אבי," זה לא היה בדיוק שקר. היא באמת רצתה לפגוש אותו שוב.היא רכנה קרוב אליו, "ואם תהייה חמוד, אני אולי יציג אותך בפניו." זה בהחלט הדליק אותו. היא פגשה אותו בארוחת הבוקר וסיפרה לו על אחד הרעיונות שלה. הוא לא אהב אותם בכלל, ואפילו התנגד בתוקף וטען שעם תעשה אותם, הוא עצמו התוודה ויחשוף אותה. ברור שהיא לא יכולה לתת למשהו כזה לקרות, אז היא פחות או יותר שיחדה אותו, נתנה לו משהו בתמורה.
"אני עדיין חושב שזה רעיון גרוע. רעיון אפילו מסוכן עם הוא יגלה על כך." רטן והפנה את פניו הסמוקות לחלון.
"ברור שזה רעיון מסוכן וברור שאתה לא תאהב אותו, אבל בגלל זה אתה סיפור, כדי לחפות עלי."