בחזרה לדצמבר.. וואן שוט מישל והארי..

חובה שמיעה, זה טיילור הישנה.. אני אוהבת את השירים הישנים שלה, לפני שהיא נהייתה ביץ'..
כשזה עוד היה קאנטרי ולא פופ מסחרי..
כשהיא היתה עושה הכול בשביל המוזיקה,
לא בשביל גברים..
http://www.youtube.com/watch?v=dpQsKD1agW8

*

"הארי יקר שלי,
היות וזה מכתב, אני יודעת שאתה קורא את זה כרגע, ואני כל כך שמחה שזה קורה. חיפשתי כבר המון זמן דרכים לתקשר איתך, אבל אתה לא איפשרת את זה ובצדק. בפעם האחרונה שראיתי אותך זה היה הסתיו, דיברנו רוב הזמן על המשפחה שלך, על סבב ההופעות… היית עסוק מאוד, עסוק ופופולארי. ידעתי שזה מה שיצא ממך, ידעתי שהכישרון שלך יתפרץ ושתצליח בצורה הטובה ביותר, כפי שמגיע לך.

שומר הראש שלך היה ערני באותה הפגישה ולא הייתי מופתעת, הוא זכר את היום האחרון שלנו כזוג. למען האמת, גם אני זוכרת, ובטח שגם אתה. הזיכרון הזה הותיר בראשך חלל שהיה מת בדיוק כמו הפרחים שנתת לי וזרקתי כאילו לא היה לי אכפת, ומוות גם זמן לא יכול לתקן. מוות גם מילים לא יכולות לתקן, וגם לא המכתב הזה. אבל זמן, מילים ומכתב גם לא יהרסו את מה שכבר הרוס, נכון?

זה המכתב החמישים ושבע שאני כותבת לך. כן, לא הפסקתי לספור. אבל הפעם בניגוד לפעמים קודמות, יש בי את האומץ לומר לך כמה שאני מתנצלת. לא אכפת לי מהגאווה שלי, לא אכפת לי מהאגו הגדול שלי, לא אכפת לי ממה שכולם אומרים. הארי, זה לא הגיע לך. כלום ממה שעברת איתי, בגללי, לא הגיע לך. אני מנסה לעבור הלאה, אבל אני לא יכולה. אני חוזרת לאותו לילה בדצמבר כל הזמן.

"אני רוצה להיות חופשייה" אמרתי לך, תירוץ עלוב. לקח לי זמן להבין שחופשייה בלעדיך – אני לא אהיה, לעולם. את הזמן ה"חופשי" שלי, אני ממלאה בגעגועים אליך, ובתהייה מדוע לא ידעתי מה יש לי כשהיה לי אותך. הייתי מנסה להפוך את המצב ביננו לטוב יותר… אבל כרגע, כל שאני עושה הוא לחזור לאותו הלילה, בדצמבר כל הזמן.

בימים האחרונים בקושי ישנתי. טוב, לא ישנתי בכלל. ניסיתי למצוא את המילים שאני עדיין אל כל כך מוצאת לכתיבת המכתב הזה. וכמו תקליט שבור, הרגע בו עזבתי אותך מתנגן בראשי הלוך ושוב, הלוך ושוב. אם הייתה לי היכולת להחזיר את התקליט שמתנגן בראשי לאחור ולא להפעילו שנית, הייתי עושה זאת. עד לפני שלושה חודשים תכננתי את מתנת יום ההולדת שלך, שצויין אתמול…
צויין ללא זכר ממני.

זה גרם לי להיזכר בקיץ, העונה האהובה עליי, מלאת הרגעים שהיו אהובים עלינו, ועליי עדיין אהובים, ביחד. אני לא אשכח את היום בו טסתי לראות אותך מופיע יחד עם הבנים בארה"ב, היום שבו הגשמת את החלום שלך…
התקרבתי אל עברך מצד הטיסות, רצת אליי וחיבקת אותי חיבוק שלא זכיתי לו כבר המון זמן מאף אחד אחר. נישקת אותי ולא הפסקת לחייך – גם אני לא.

גם בפעם האחרונה בה ראיתי אותך, בסתיו, אהבתי אותך. לא רצית לתת לי להרגיש זאת, אך היית מרוחק ממני. בזמן האחרון, גם אני מרגישה מרוחקת מעצמי.

הקיץ עבר, גם הסתיו שאחריו והחורף הגיע. הימים היו קרים ואפלים, וגרמו לי לחוש פחד. ספק אם פחד ממך הארי, ספק אם פחד ממני, ספק אם פחד מאכזבה. עד היום אני לא יודעת מה זה היה, אך זה לא משנה. הפחדים שלי גרמו לי לרצות חופש. חיבוק ממך לא היה בשבילי אותו חיבוק, נשיקה ממך לא הייתה בשבילי אותה נשיקה. האהבה שלך לא הייתה שווה בעיניי דבר, היא נראה כמובן מאליו. הרגשתי שזה צריך להיפסק, ואמרתי לך זאת עוד לפני שהספקת לתת לי את הנשיקה האחרונה.

אהוב שלי, אם עדיין מותר לי לקרוא לך ככה…
אני מתנצלת, וכל חלקיק בגוף שלי זקוק למחילה שלך!!
החיים שלי הם כבר לא חיים בלעדיך. הריקנות התגברה והשתלטה על כולי. הגעגועים מילאו את הריקנות, ולאחר הרגעים בהם קרנתי והרגשתי היחידה בעולם – הכוכבת שלך, הפכתי לחור שחור.
הלוואי שידעתי כמה שאתה חשוב לי, הלוואי שידעתי כמה אתה משפיע וחיוני לחיים שלי! הייתי חוזרת, אם הייתי יכולה, לאותו היום, לאותו הרגע. משנה את דעתי, משנה את מחשבותיי. אני עדיין חוזרת לאותם הרגעים, אך לא משנה דבר. יש הרי גבול לכמה שאפשר לשנות בדמיון…

אני מתגעגעת לעור השזוף שלך בחופשות שלנו יחדיו, לחיוך אותו ראיתי ממרחקים, לגומות ריקות שמילאו אותי בצורה כל כך נכונה וטובה בשבילי. ספטמבר, זה היה החודש בסתיו בו נפגשנו בפעם האחרונה. הרמת אותי בידיך וראית אותי בוכה לראשונה. בוכה מיאוש, בוכה מאכזבה עצמית, בוכה מהריחוק.

אני יודעת שזה לא יקרה, אני יודעת שזו סתם משאלה לא הגיונית, אבל…
אם אי פעם נאהב שוב, אהבה הדדית, אני נשבעת שאוהב אותך כראוי לך הארי.
כמו בהתחלה…
הייתי חוזרת בזמן אם הייתי יכולה, משנה את הסוף… אבל אני לא יכולה הארי, אני פשוט לא יכולה.

סליחה, מישל. "

*

"אבא?"
"כן דארסי…"
"מה קרה לה בסוף הסיפור?"
"טוב… זה היה מכתב פרידה. היא העבירה את עצמה למקום טוב יותר, המשיכה הלאה"
"זה לא קרה באמת, נכון?"
"לא, זה לא."
"מה… הארי הזה, אמר למישל כשהיא המשיכה הלאה?"
"הוא נתן לה חמישים ושבעה מכתבים"

*

זה שהוא התקדם,
לא אומר שהוא שכח.
זה שהוא הכחיש,
לא אומר שזה לא קרה.