אהבה בילתי אפשרית פרק 21-עם וואן דירקשן(עצוב)

~נקודת מבט זאיין~
"קורל…"מלמלתי,היא הרימה את ראשה כלפי,הייתי בהלם,בפניה היו חתכים וסימנים כחולים ושאריות דם שכניראה ניקתה ליפני…
"מה קרה"שאלתי
"שמואל…הוא הכה אותי בגלל שהתחצפתי לאמא שלי"אמרה בקול חלש..עדיין שמעתי
~נקודת מבט קורל~
"אני יכסח אותו ה%*% הזה"כאס ובא לעלות לדירה…
"לא..בקשה,תישאר איתי אם תיתערב המצב רק יחמיר"ביקשתי מימנו…
"טוב מה שתירצי"אמר והתיישב לידי וחיבק אותי בעדינות ושמתי את ראשי על כתפו.
סיפרתי לו את כל מה שקרה..
"אני רוצה להתאבד…אני לא יודעת מה לעשות,הדבר היחיד שמחזיק אותי זה אתה"אמרתי לו בזמן שדמעות ממשיכות לזרום.
"אני מצטער,אני הבטחתי לך שאני ישמור עלייך ואני גרמתי לכל זה"אמר
"לא אל תגיד את זה,אתה הטוב שיש לי בחיים"אמרתי וזאיין חיבק אותי חזק
"אייה"צעקתי
"מה עד ידי כך?"שאל
"כן,כואב לי מאוד…"אמרתי מתייפחת,
"בואי ניקח אותך לרופא את חייבת שיבדקו אותך"אמר זאיין ובא לקום
"לא,נישאר פה…אני לא יודעת מה היה עכשיו ואני רוצה לנצל איתך כל רגע ורגע איתך"אמרתי כשאני תופסת בידו.
בכל אותו לילה הוא ישב לצידי וחיזק אותי,הוא היה כלכך מבין ומתחשב…
זרועותיו עתפו אותי בעדינות ופשוט נהננו אחד בחברת השני.
~נקודת מבט זאיין~
קורל היתה כלכך…שבירה.
היא לא הפסיקה לבכות אם זה מכאב או מאכזבה.
נישארתי לידה ולא עזבתי אותה,זה היה למרות הכל לילה שנהנתי בו,בלי נשיקה אחת פשוט להבין אחד את השני ולדעת שהוא שלך,שהוא נילחם למענך.
הזריחה החלה השמים היו כחלחלים…
"יואוו איזה יפה"לחשה לי קורל
"כימעט כמוך"אמרתי ונשקתי לה בעדינות בלחי..
"פעם אולי,היום אחרי המכות אני ניראת חזיר"אמרה
"לא נכוון…את הילדה הכי מושלמת שהכרתי,בגלל זה התאהבתי בך"אמרתי ברכות
"גם אני אוהבת אותך"אמרה והתקרבנו אט אט עד שאפינו נגעו אחד בשני ושפתינו נחתו אחת על השנייה בצורה מושלמת…
עבר זמן מה וכשהתנתקנו היא אמרה שהיא צריכה לחזור לבית..
"שניה איך תעלי?"שאלתי
"איך שירדתי"אמרה
"ואיך ירדת?"שאלתי
"טיפסתי,רגיל"אמרה כאילו כלום
"ובמצבך את יכולה?"שאלתי מתפלא
"כשיש לך מטרה אתה תמיד יכול"אמרה וקמה מהספסל ומזרועותי בו זמנית.
"אוקי לילה טוב באבית"אמרתי לה ונשקתי לה נשיקה מהירה.
~נקודת מבט קורל~
ניפרדתי מזאיין,הוא הזמין מונית ואני עליתי לאט בין מרפסת למרפסת.. הגעתי לבסוף,כל שיררי כאבו נישכבתי על המיטה ונירדמתי.
#צוהוריים#
"קומי"קול אמר לי
"קומי כבר "פקחתי את עיני וראיתי את אמא שלי
"מה את רוצה?אני לא רוצה לדבר איתך"אמרתי כואבת
"אצ עוזבת עוד היום…העברתי אותך לפנימייה עדוקה לדת"אמרה
"מה?אמא די את הורגת אותי"צעקתי
"אני לא רוצה אותך יותר,את עוברת למנזר תאספי את הדברים הכי חשוב לך בתוך תיק…רואה את זה?אני אמרתי לך שאני לא מרשה לך סלולרי"אמרה וניפצה אותו על הריצפה,כל חלקיקי הפאלפון התעופפו
"לאא"צעקתי ונפלתי לריצפה.
"יש לך חצי שעה והחלון?נעול,את לא תברחי כמו אתמול"אמרה ויצאה מהחדר…
"אמא..די בקשהה…תשאירי אותי אם שני או משהוא אל תישלחי אותי לשם"צעקתי
"בחלומות שלך"צעקה חזרה ותרקה את הדלת.
ישבתי ובכיתי על הריצפה אין לי דרך מוצא…אפילו איך להתקשר אין לי.
לקחתי את היומן שלי כמה חולצות,מכנסיים ועוד כמה דברים ואת כל הכסף שחסכתי,כדי שאני יוכל לברוח הכל לתיק אחד.כל חלומותי יתנפצו ברגע אחד.
"עברה חצי שעה החוצה!"ניכנס שמואל וציווה עלי.
יצאתי לכיוון הרכב כשדמעות חונקות את גרוני.
"אמא..בבקשה,אני היה ציתנית,רק אל תעשי זאת"ביקשתי,היא לא ענתה היא רק הכניסה אותי לרכב,נעלה את הדלת ושמואל והיא ישבו מקדימה…
הם התניעו את הרכב,בשעון של ברכב היה השעה ארבע,הנסיעה עברה במחשבות..מה זאיין יחשוב?שככה עזבתי?איך אני ידבר איתו?…האם הוא יחפש אותי?
הגענו לשדה תעופה,ושם הייתה קבוצה של אנשים ושומרים.
"אתם גם נוסעים למנזר לנערים וילדים בעיתיים?"שאל אחד השומרים
"כן,מפה היא נוסעת איתכם נכון?"שאלה
"כן בואי אני יקח אותך למנהלת של המשרד"אמר והוביל אותנו
"היא גם מצתרפת למוסד"אמר השומר למנהלת,היא הייתה עם בגדים שחורים לבנים ארוכים וכיסוי ראש שחור,היא ניראת קשוחה.
"היי,מה שמה?"שאלה את אמא
"קורל"ענתה
"אוקי מפה את יכולה ללכת"אמרה לאמא והיא ושמואל הלכו.
"אני רוצה ללכת גם!אני לא רוצה להיות בפנימיה,יש לי איפה להיות,תתני לי ללכת!##"ביקשתי
"תקשיבי ילדה בעייתית שכמותך.. את לא תעשי לי בעיות"נזפה בי וקראה לכולם להקשיב..
"זאת קורל תכירו,היא באה לא כמוכם..יש לה משפחה אבל היא לא העריכה אותה ועשתה לה באלגן,אחרכך עכשיו עדן תסביר לך על הפנימייה כי אנחנו עכשיו עולים על מטוס כל הדרך לארגנטינה"אמרה והצביעה על נערה בגילי ,היו לה עיניים כחולות גדולות שיער חום ארוך גבוהה ורזה עם עקבים ניראת בעלת שמחה ועליזה וכן גם בעיתית.
עלינו עח המטוס והיא באה לשבת לידי,לא היה לי כוח לאפאחד…
"את חברה של זאיין מוואן דירקשן?נכון?"שאלה אותי מחייכת
"כן,אבל אמא שלי הרסה לי את החיים"אמרתי לה וסובבתי את הפנים לכיוון החלון שוקעת במחשבות.
המטוס החל לנוע…
~נקודת מבט זאיין~
קמתי 11 והתקשרתי לקורל, מישהי ענתה לי…
אני:"הלו?"
המישהי:"………"

ההמשך יבוא…
תכוננו למטח…