מלאך עם סיגריה בפה – פרק ה': איסור.

התעוררתי והדבר היחיד שהתרוצץ בראשי היה הכאב העז והקודח כמתען חשמלי גועש בעוז כה רב בלי כל טיפת רחמים, חשתי כיצד צווחה לא קרויה וכה לא רצויה צווחת בחוזקה ומהדהדת בכל איבריי, מצליפה בי ומכה שוב ושוב ללא כל הפסקה, התפלטתי במיטה ששכבתי עליה כמתענה, כל גופי שרף כאש, חשתי כיצד כל איבר, תא, מערכת ושריר בגופי נחרבו והתרסקו עד עפר.. גרוני צרב ואלפי חבטות פסיכלוגיות הוטחו בחזי כעקיצות מפרפרות שוב ושוב, טמנתי את פניי בין זוג ידיי ושאפתי עמוקות, התכווצתי ולבי התכווץ יחד אתי בכאב.. כה כואב לי.. כה שורף לי.. הכול כה מבולבל ומטושטש.
נסתי להיזכר באירועי אתמול.. הלבוש, אוי הלבוש הזנוח והמבלבל… הכובש, אוי עד כמה שהוא מדהים.. השתייה, אוי לכל הכוחות השתייה הרבה והראשונה.. המשחק, אוי.. הנשיקות ל..למי..?.
הכל התפוצץ בראשי, לפתע פערתי את עיניי, קרביי להטו וחשתי כיצד שריריי נקרעים בתחושה מורטת כל טיפת עצבים, היכן אני?!
סקרתי במבט חטוף דרך ריסיי את החדר שהייתי שרויה בו..
סגנון די ביתי וחם, שטיח בצבע אדום, כורסה ישנה שנראית כה מזמינה בצבע חום דהוי, מסך טלוויזיה שטוח שהמחשב מיד שנייה נדמה כנעל בית שכוכה לצדו.. ווילונות כבדים בצבע אפור ואלפי ציורים של נופים: של אגם, של אחו, של מדבר..
התכווצתי, המיטה, היא.. היא גדולה, היא נוחה, היא ריחנית.. אני בחדרי.
התרוממתי בכוח סבל כה רב, חבקתי את עצמי וחשתי כיצד שולי השמלה משתכשכים יחד עם עורי וצורבים באלפי עקיצות מטריפות דעת.
חבקתי את עצמי בעזרת סמיכתי ונסתי להאיץ את נשימותיי.. בטני התהפכה מספר פעמים ותחושת החלחלה שתקה אותי וגרמה לי להיות קצרת נשימה..
"בוקר טוב, אני רואה שהתעוררת". שמעתי את קולה המוכר של.. של.. שיט אימא! כן, אני זוכרת.. היא נכנסה לחדרי לפני שנרדמתי לגמרי, היא מלמלה מספר דברים ששכוחים אי שם בראשי, באיזשהו תא נסתר וחלוש במוח בגלל שנרדמתי חסרת כוחות, והלימודים, לכל הרוחות המבחן בהיסטוריה! מה השעה עכשיו?!
חשתי כה היסטרית, רעדתי במקומי, אני אבודה.. חסרת כל, חסרת וודאות ולא! אסור לי, זה כה לא טוב.. איני בשליטה, איני ממוקדת במטרתי היחידה – לקבל ציונים טובים! והבטן.. הגרון הנשרף ונכוונה.. הראש.!
לעזאזל, הזמן חמק ונזל.. נגזל והתפוגג בין ידיי ולא יכולתי לעשות משהו על מנת למנוע זאת! אני בעצמי מתפוגגת ופקעת אחת של עצבים ושל מתח כה רבים מטריפים כל טיפת דעת!
מדוע זה כה מורט עצבים..? כה מייסר..?
"מה השעה?!" שאלתי. כואב לי אפילו לדבר.
"השעה 10:35" היא פלטה בזמן שהציצה מבט חטוף בשעון ידה, איפה הצעקות והאיסורים?.
מה?! "לעזאזל אתך, לא חשבת להעיר אותי?!" צווחתי עליה מסריסה בה באשמה ובתקיפות יורה לכיוונוה מבט רצחני, הסומק להט על גבי טווי פניי וכה כעסתי.. כה שנאתי ורציתי רק לחבוט בה ולצווח עליה, למצוא פורקן של כל הכאב והבושה שאני חשה..
הרשיתי לעצמי לרגע לסקור אותה, היא לבושה בפיג'ימה הוורודה והישנה שלה לצד נעלי בית חומות, מדוע היא לא בעבודה?! ואיפה עומר?! מה איתו.. הוא.. הוא הלך?
"חתיכת חוצפנית חסרת כבוד! התבונני בך! את אמורה עכשיו לשבת על התחת ולענות על שאלות! אבל את לבושה כמו אתמול, האיפור שלך נוזל על כל הפנים, העיניים שלך אדומות, השיער פרוע.. לעזאזל, איזה יצור בראתי?! אני כה מתביישת בך, תגידי תודה וזהו זה שאני בכלל משקיעה זמן ומטפלת בטיפשה כמוך!!" ירתה לעברי בתקיפות ואז נשמה עמוק מרסנת את עצמה, קרקפתי עקצצה וחשתי את הדמעות עומדות בעיניי, היא מעולם לא דברה אליי כך, מעולם. "הכנתי לך ארוחת בוקר, תאכלי, תתקלחי, רחצי פנים, נראה כבר מה נעשה אתך היום, לעזאזל אתך.. לעזאזל עם העומר המטומטם הזה!".
אוי, לא, כל כך לא! היא אינה יכולה לעשות זאת.. היא אינו יכולה לקבוע לי, אני בת 17 וחצי, לכל הרוחות אני בוגרת! ומה שהיא עשה זו חוצפה כה עמודה שאני במקומה הייתי נבוכה קשות, אני הבת שלך, אז טעיתי, פשלתי, הסתבכתי.. אך, זה קורה.. לא השתניתי בין לילה, רק במעט זרמתי.. בתוך תוכי רציתי רק לסתור לעצמי, תת ההוקרה שלי צווחה בראשי 'את יודעת שזה מה שמגיע לך!', אך רק אני אומרת זאת לעצמי. כרכתי את ידיי סביב ברכיי והרשיתי למעט דמעות מלוחות בוגדות לנזול מבעד עיניי.. פשוט חשתי מיואשת.
"איני רעבה.." לחשתי..
היא התיישבה לצדי והגישה לי כוס מים צוננים לצד כדור אדוויל. "שתי, עכשיו". פקדה עליי. "מזמן הייתי מעירה אותך ולוקחת לבית הספר.. מה שלומך?"
"אז למה לא עשית זאת?!" צעקתי עליה מתעלמת מכוס המים המפתה, גם ככה אני חשה כה נבוכה וכעוסה ואבודה, איני צריכה גם אותה על הראש שלי עכשיו.
"שתי.." היא מלמלה. "ותעני לי על השאלה". ביקשה בנינוחות, כיצד היא יכולה להיות כה רגועה בזמן שאני פקעת אחת של עצבים?!
ידיי הזיעו ופלטתי בארסיות. "חרא, טוב לך?!"
"לא, ברור שלא". קרקפתי עקצצה כשהיא לחשה. "דאגתי לך.."
שתיתי מהכוס בשקיקה ורוקנתי את כל תכולתה בלגימה אחת, נשמתי עמוק. "אני יכולה פרטיות..?" לחשתי.
"כן, כמובן.." היא מלמלה, אך התבוננה בי שוב במבט הפוקר הקשוח שלה כשניצבה בכניסה לחדרי. "אינך נפגשת איתו שוב, אני אוסרת זאת עלייך".

גמרתי את הטוסט ולגמתי לגימה אחרונה מהמיץ תפוזים הסחוט והטרי, נשמתי עמוק וחשתי כאב כה רב. לא לראות שוב את עומר זה כמו אלפי איסורים במכה אחת, התכווצתי ופלטתי אנקת ייאוש..
למרות שהוא כה פחדן, כה חסר מילה לצד חבריו, כה קשוח ועצוב.. יש לי חולשה אדירה כלפיו, אני מודעת להשפעה העצומה שיש לו עליי.. אך איני יודעת עד כמה היא חזקה ועד כמה אני עוד אוכל להשתלט על היצר שלרוץ ולמצוא אותו, היכן שלא יהיה.
"ברור?!" שאלה אמי והטיחה את אגרופה על גבי השולחן, מצמצתי בעיניי והנהנתי בחולשה, כלל לא הקשבתי לה אך תמיד עדיף תשובה חיובית למקרים שכאלה.
"למקלחת, עכשיו.." היא מלמלה בזמן שפנתה את השולחן והתקדמה לכיוון המטבח.
עליתי במעלה המדרגות, נזכרת כיצד נפלתי וכשלתי כשראיתי אותו לראשונה ומאז.. הסתבכתי ונפלתי עוד אלפי פעמים, אם זה עם הוויסקי בערב המסיבה, או בתחנת המשטרה, או מה שקרה אתמול.. כמובן שגם אסור לי לשכוח את כל הריבים הבלתי נגמרים שלי עם אמי המשוגעת.. אולי, אולי המשוגעת הזו צודקת, אולי הכי טוב בשבילי זה פשוט להתרחק מעומר?
נכנסתי לחדר המקלחת והתמוטטתי על גבי רצפת השיש, אלפי דקירות עקצו את לבי, חשתי כיצד כל גופי נחרב ונרמס עד עפר, ראשי קדח כמטען חשמלי קר כקרח וכה מפחיד.. דמי נזל מפניי ודמי להט בוורידיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים למרות שכבר לא היה מה לקרוע..
אני עצמי חשתי והייתי ככלי שבר מפח אשפה מחליא.
לא.. זהו אינו רעיון טוב, אלא מזעזע, מחריד.. נפרדנו בדרך כה מגעילה וזה לא טוב, ומעל לכל, איני אוכל לעמוד בכך, זה טורף אותי כמו שכרגע אני נטרפת ומתפוגגת.. עיניי נפערו לרווחה, נטרפת מעצם הגעגוע.
לכל הרוחות, אני באמת מתגעגעת אליו.. אני כה משתוקקת להסתבך עמו שוב בצרות, לצחוק ולדבר, אני אוהבת את השתיקות הלא כל כך מביכות ואת המבטים שלו, אני אוהבת הכול בעומר מרגליו עד קצה סערתו האחרונה.. כל פרט שקיים בו רק מושך אותי יותר ויותר, כעש אל אש, אני מתעופפת אליו ונשרפת.. ו, אלוהים אדירים, אני אוהבת זאת.. את התחושה הכה מרירה והמתוקה הקסומה הזו!
התקלחתי במהירות וראשי היה ריק נטול מחשבות, כשירדתי למטה לבושה בפיג'מה צהובה ושערי קשור בצמה רפופה מאחור, נכנסתי למטבח ואמי לא הייתה שם.. כנראה יצאה להליכה או לקניות, לא משנה, חייכתי לעצמי חיוך כנה וראשון מאז אתמול מודה על כך שהיא איננה עוד.
חטפתי קלמנטינה מסלסלת הפירות שניצבה כהרגלה על גבי שולחן האוכל העשוי מעץ מלא, קלפתי אותה במיומנות ואת הקליפות זרקתי לפח.
לפתע הרחתי ריח מחליא וחונק, כה מסריח ודוחה, ראיתי שקית בפך שהיה לה נוזל בפנים.. עיניי נקרעו לרווחה ודמי נזל מפניי, פלח אחד מהקלמנטינה צנח מידי והוטח על גבי רצפת השיש, לעזאזל, זה הקיא.. זה הקיא שלי! אני זוכרת במעורפל ממש שקמתי באמצע הלילה ואמי תמכה בי ואחזה בשערי והרחיקה אותו מקו האש.. לין הקטנה, אחותי, קפאה במקומה ולא יכלה לומר דבר..
זה רק מה שזכור לי.. ואני שמחה שאיני זוכת כמעט דבר מכך.
במהירות סגרתי את הפח והתיאבון המועט אבד לי, שלפתי שקית מהמגירה והכנסתי את הפרי הטעים לתוכה, את השקית עצמה הנחתי במקרר ונשמתי עמוק.
תקתקתי בציפורניי הנקיות על פני השיש ולא ידעתי מה לעשות בזמן המועט שאני קוראת לו חירות, היא איננה כאן ואיני יודעת כיצד לנצל זאת..
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה לטלפן לעומר, לקבוע אתו פגישה, ליישב עמו את ההדורים אך יותר מכך, מלבד דיבורים.. רציתי באמת ובתמים לראות אותו, אולי גם להפתיע עם חיבוק טוב של ידידים.. אם אנו בכלל כאלה..
אבל כיצד אני אעשה זאת?! לפתע גיחכתי ביני לבין עצמי, אני בטוחה שלהוריי יש את המספר טלפון של הסבלים, או לפחות את של הממונה עליהם.
תיפסתי על גבי הכיסא הרעוע שרעד, נשפתי על הפוני שלי על מנת לראות בברור את האופק, הם בטוח הניחו זאת בארון המסכסכים הסודי והמשעמם עד אימה.
חייכתי חיוך מרוצה ושלפתי משם מספר תיקיות.. עכשיו נותר רק דבר אחד לעשות, למצוא מספר טלפון של סבל מתוק ומקסים.

לאחר חצי שעה שכבר התייאשתי ראיתי שכתוב בעט אדום :'אלי (סבל) – טלפון', עיניי דלקו כשני נורות של חג מולד וחשתי שזכיתי בפרס היקר מפז ביותר בעולם כולו. שלפתי את האייפון מכיס מכנסי הפיג'מה וחייגתי בנמרצות את המספר, אך ברגע האחרון, שרק לחיצת כפתור ירוקה אחת הפרידה ביני לבינו, צנחתי על השולחן וטמנתי את ראשי בין זוג כפות ידיי, לבי הלם בפראות ודמי להט בכל גופי, ראשי במעט כאב אך בטני המתהפכת בהתרגשות יתר שוב ושוב הטריפה אותי.
רעדתי במקצת והצמרמורת הצליפה בכל גופי, סערות ידיי סמרו בעוז וחשתי כיצד איני יכולה לעשות זאת, פחד לא מוכר צבט והכה בי, ידעתי שהשתפן אך לא חשבתי שזה יהיה עד כידי כך גרוע.. התבוננתי במקש הירוק, ובמהירות פלטתי אנקת ייאוש, שריריי נמתחו בפעם אחת קורעת ומענה מורטת כל קצה עצבים, קרביי להטו וכל איבריי רטטו ופרפרו.. הסומק כבש אותי ופשוט לא יכולתי לעשות זאת.
אני רוצה, מאוד.. אבל אם אתאכזב לרעה? או שארה נואשת ורודפת יותר מידי? וגם איפה ניפגש..? אמי אמורה לחזור בכל רגע! אוי שיט, אימא!
הזמן שוב בורח וחומק ממני וזה עכשיו או לעולם לא, האם באמת לברוח בדבר הכה חסר אחריות, להושיט יד לבלתי ידוע או להיחנק במבצר הזה, בכלא הנקרא המשכן שלי, ביתי…?
האיסור החמור צווח בי והטלפון כמעט נשמט מבעד לידיי, זה כה מסוכן, כה מלא היסוסים אך גם כה מפתה ומלהיט ואני יודעת שאני רוצה זאת.. רוצה יותר מידי להתקשר אליו!מ לא עומדת זאת עוד ו..
בלי ששמתי לב חייגתי, נשמתי נעתקה וכל כולי געשתי להחריד בתוך תוכי, בלתי ניתן למנוע את הבלתי נמנע..
לא חשתי כלום ורק התפללתי שמישהו יענה ואני אגיד, סליחה טעות.
"הלו?" שמעתי את קולו העמוק של עומר.
דמי התפרע בוורידיי כתחושת קריעה, כל איבר, שריר ומערכת נרמסו בגופי, קולו חזר בראשי שוב ושוב כקלטת מקולקלת להחריד, רעדתי במקצת וגל צמרמורת הכה בי בחוזקה, אלפי צביטות כרסמו כל פיסת עור בגופי, מגלפים וחודרים כה עמוק..
חשתי כיצד לחיי לוהטות בעוז כה רב וקרביי להטו, בטני הסתבכה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ועיניי דמעו במקצת, רק מקולו.
"היי עומר, זו אלינור.." לחשתי.
"אלינור?!" הוא שאל בבלבול. "למה את מתקשרת לאבי?"
הוא אבא שלו..? "התקשרתי למספר היחידי שהיה קשור איכשהו לסבלים.." פלטתי כדרך אגב. "אני מפריעה?"
"מה את רוצה?" הוא פלט כאילו והיה מוכרח לומר זאת.
'לראות אותך!' צווחתי. "נפרדנו לא יפה אתמול, חשבתי שאם תרצה נוכל אולי.. להיפגש.." הצעתי בלחש.
הוא דמם לרגע ופלט. "איני יוצא עם בנות כמוך.. את יודעת, איני הגבר הנכון בשבילך ו.."
"כמו שאתמול יצאנו, לא יותר מזה". מיהרתי בנחרצות לקטוע אותו, למרות שכה רציתי שנהיה במעט מעבר.. הרצון העז שלי מפתיע אותי.
"איך את מרגישה?" הוא שאל, כאילו ורוצה לשכוח מהנושא.
עצמתי את עיניי, טיפשה. הטחתי בעצמי. "בסדר, לא הלכתי היום לבית הספר אבל עדיין חיה, ואתה?"
"חזרתי למועדון אחרי שלקחתי אותך למיטה שלך, אבל אני בסדר, אני יודע לשתות". הוא נשמע כאילו והוא מאשים אותי במשהו.. התכווצתי, הוא יודע על.. על הקיא?
"מה זאת אומרת?!" שאלתי בפחד.
"שאיני מתנשק עם בנות ועושה שטויות". הוא פלט ומלמל בלחש אך שמעו זאת. "אפילו את זה את לא יודעת.."
אוקי, השיחה הזו משנה כיוון לגמרי וזה לא מוצא חן בעיניי. "תקשיב, אני יודעת שעשיתי בושות אתמול אבל זה כלל לא אכפת לי, בוא ניפגש.. גם ככה משעמם לי.." מלמלתי.
"אני אבוא לבית שלך".
"לא!" זעקתי במהירות.
"למה?" שאל בבלבול.
"כי..כי.." איני יכולה לומר לו את האמת, אך אין לי סיבה לה כן ולמה לא. "כי אמי לא מרשה לי.. בוא ניפגש בפרק שליד הבית שלי, בסדר?"
"ידעתי שזה מה שיהיה, נדבר על זה כבר.. בואי לשם עוד עשר דקות". הודיע כקובע הכול וניתק.

התיישבתי על גבי הספסל, כבר עברה רבע שעה, לא אני אמורה להיות מי שדופקת את האיחור הטיפשי? הצצתי מבט חטוף בשעון ידי הישן והטוב, לא, הוא מאחר כבר בעשרים דקות!
"אני לא משהו שאפשר להסתתר אתו!" הוא התיישב לצדי ושילב את ידיו.
לגמתי ושאפתי כל דבר בו לרגע אך לא היה לי זמן להתרכז לפני שהוא הטיח בי בחוזקה. "איני מוכן שכך נפגש!"
"למה אתה מתכוון..?" שאלתי בתימהון וביובש, קרקרפתי עקצצה ולבי הלם בפראות, המבט הכעוס והגברי שלו כה..
"אם אמא שלך לא מסכימה לנו להיפגש אז עדיף כך, אני לא רוצה להסתבך, אני מספיק מסובך!"
"אתה לא רוצה להיפגש איתי..?" שאלתי בעצב, המחשבה הזו חלחלה כה עמוק לתת ההוקרה שלי, השפלתי את ראשי וחבקתי את עצמי, מתכווצת, כה משתוקקת לא להראות חולשה אך כושלת ולא עומדת בזאת, אז מדוע אני התגנבתי מביתי? עזרתי אומץ והתקשרתי?
בשביל זה?!
"זה לא שאיני רוצה.. אך אנו לא יכולים להמשיך להתגנב, וגם, את באמת רוצה קשר אתי?"
זה מפתיע, עיניי נפערו לרווחה ובלי כל מחשבה פלטתי. "ברור.." אני חייבת להוכיח לו זאת. "אמי לא חשובה לי עכשיו, היא גם עשתה המון דברים אסורים, ואני עוד חצי שנה בת 18.. אני כבר די בטוחה שאסתדר לבד, זה תלוי בך.. "
הוא חייך אליי. "אז נפגש, ולא בסוד, ואל תטרידי את אבא שלי!" הטיח בי.
גלגלתי את עיניי, כה קשוח. "כן,כן, קפטן!" דקלמתי רק לשם השעשוע, הוא התבונן בי במעט רכות אך עדיין נטול הבעה. "בסדר, זה לא יקרה יותר.."
"אפשר את הפלאפון שלך?" הוא שאל לרגע.
מצמצתי בעיניי, הוא באמת שואל? "כן". פלטתי, החלפנו במהירות טלפונים וכבר הרגשתי שזה היה שווה זאת.
"אני מצטערת על אתמול.. על כך שפגעתי בך ו..-"
"לא, אני אשם!" הוא קטע אותי במהירות. "יצאתי נקבה וזה הורג אותי, אני מי שאמור להצטער.. הייתי צריך לקחת אותך לפרק כמו שהחלטנו, פשוט איני רוצה שיחשבו שאני.. שאני ילד רכיכה כזה".
זקפתי גבה, ילד רכיכה? הוא שם לב להבעת בלבול שנשקפת ממני ומיהר לומר. "בעיקרון כולנו חבורה של דפוקים חסרי כישרון, אך אני.. אני מנגן, על גיטרה, כבר כמה שנים ו.. הם לא רגילים לזה, ואני גם המוביל שלהם, הם סומכים עליי.. איני יכול לאכזב ולפרוש ולהשתפן".
זה כה חימם את לבי ובלי רצון חייכתי, גל של חום ואהבה, אהדה והערצה כה רבים שטפו ונכנסו כה עמוק, פרטו על גבי מיתרי נשמתי והנציחו אותי, לבי דפק ברכות ובטני נקשרה במעט, קרביי להטו ודמי להט.. מעט צביטות וכאב ראש נסבל, ואני כה אוהבת זאת.. הבחור הכה מבלבל הזה, מפתיע שוב ומנגן, אוי, נשכתי את שפתי התחתונה.. זה כה נפלא.
"אני יודעת שזה קשה לעמוד בפני לחץ חברתי, עומר," מלמלתי. "אך לכל הרוחות, אתה יכול להיות חבר שלהם וגם לנגן, אם אתה באמת אוהב זאת לך על זה.. איני מבינה מדוע אתה נותן להם להכתיב ולהשתלט לך על החיים, זה כה לא הוגן שהם ניהנים וחיים בלי טיפת חרטות ובסופו של דבר, המנהיג בעיקרון, סובל!"
"אנו מסובכים ולא רוצים למשוך יותר מידי תשומת לב.. הם לא רגילים לזה כלל ואיני רוצה שזה יערער, תקשיבי את לעולם לא תביני אז עדיף פשוט..-"
"אתה בעצמך לא באמת מבין, הרי אתם מסובכים לא? איני אמרת פתור והתר את הקשר היום, אך שחרר את הלחץ והמתח הרב שכובש אותך אט – אט, אם הם באמת חברים כה אמתיים וטובים אז הם יקבלו אותך ואת הכישרונות שיש בך.."
הוא גלגל את עיניו ונאנח. "את באמת חושבת שהחיים כה טובים וקלים? על מה אני מדבר.. ברור שאת חושבת כך.."
הרכנתי את ראשי ונשמתי עמוק. "אתה לא מכיר אותי.."
"וגם את לא אותי.."
"אז אל תשפוט אותי, אל תגיד 'הכול בסדר אתה, סתם ילדה טובה, מפונקת ועשירה', אינך יודע שכל הציונים והלבוש הכבד, הרגלתי השתייה שרק אתמול התחלתי, שהדאגות ו.. לעזאזל – הכול אינו יותר מאשר תפאורה, מסכה, אינך יודע עד כמה חנוקה ובודדה אני מבפנים.. אז אל תאמר שאיני יודעת מה זה חיים מסובכים!"
נשמתי עמוק ועיניי נקרעו לרווחה דמי להט ושריריי נקרעו והתקבצו בחוזקה, ראשי קדח וידיי הזיעו ברעד עז, אני לא מאמינה שאמרתי זאת! קרקפתי עקצצה והדבר היחידי שרציתי היה לקום ולברוח, אך לא יכולתי, הייתי יותר מידי מקובעת לצדו..
הוא אחז בידי, הטמין אותה בכף ידו והניח את כפות ידנו על גבי הירך שלי, הוא סגר את הרווח הקטן והמורט עצבים והמטריף הזה ואמץ אותי לחיקו, לזרועות הגבר בן ה- 18 האלוהי והכובש הזה.
"אני מצטער, שוב, אבל.. את נשמעת כבובה על חוטים, ושכולם שולטים בך.."
"אתה לא מרגיש הזדהות?" פלטתי בקול חנוק.
"אז תגזרי את החוטים הללו, קרעי להם את הצורה, תעשי את מה שאת אוהבת ורוצה.. תשתחררי ותחיי, את חייבת זאת לעצמך.. בסופו של דבר, עוד עשרים שנה, ההורים שלך לא יהיו כמו פעם לצדך, איש לא יהיה לצדך מלבד הבעל והילדים שלך, את תחיי את חייך שלך ותצטרכי להתמודד עם הילדות.. רק תחשבי על זה, את באמת רוצה להמשיך כך?" הוא שאל בקול מעודד ורך.
התבוננתי בו והוא חייך אליי חצי חיוך עקום ומושלם שגרם לי ללהוט, בכלל כל המגע הזה גרם לרטט של חשמל קודח בחוזקה בכל גופי.
"אז בוא נתמודד עם זאת יחד.." פלטתי בלי מחשבה.
הוא התקשח לרגע. "ליידי פירט.." מלמל, הוא מנסה להתחמק, הוא מפחד.
בכאב אך בחוסר ברירה התנתקי ממנו והתבונני בעיניים הללו, מעולם לא ראיתי מבט ויופי שכזה, כאילו ונוצרו אך ורק למענו. "אל תתחבא, אתה מפחד..זה בסדר, אנו ביחד סוחבים משהו על הגב.. אבל אינך צריך לנהוג כך אתי.. אני מבינה אותך.."
"את לא רצית להתנצל? אז את התנצלת, אני התנצלתי, זהו העניין נגמר". הוא פלט כמסכם דבר מה והתרומם מהספסל, בטבעיות התרוממתי לצדו והתהלכתי אחריו.
"מה את הולכת אחריי?" שאל בגיחוך, מקניט אותי.
חשתי כעס עז אך שתקתי. "מה הסיפור שלך?!"
"הוא אישי, בגלל זה הוא הסיפור שלי.." מלמל את המובן מאליו, הוא הקיף את כל שאר הספסלים, התהלך בין העצים וחזר על הפעולה הזו מספר פעמים, לא התעייפתי ולו לרגע, הייתי מלאת להט ורצון עז לעזור לו.
אבל ידעתי שזה לא יקרה היום.
אבל איני אוותר. לעולם.
"למה לא עשית צבא?" שאלתי בלחש.
הוא השתתק ולפתע רץ למכונית שלו, התניע אותה ונסע משם, מותיר אותי דוממת מאחור, עזובה ומבולבלת.
יש בו גם צד עצוב ובודד.. ומסתורי.. אוי, עומר, מה קורה אתך?
ומשום מה, איני יודעת למה, אבל אני בטוחה שזה קשור למשפחה שלו.. הוא עונה לטלפון של אביו, אחותו נפטרה, והוא אינו מוכן לעשות צבא..

חזרתי לביתי ונקברתי במיטתי, מותשת ובמיוחד אך לא יכולה להירדם.
ואז הבנתי מה אני חשה אליו..
אני אוהבת.
אני מאוהבת בו עד עמקי נשמתי, אני אוהבת אותו יותר מאשר אותי עצמי, יותר מאשר את משפחתי וחבורתי, הדאגה העזה שלי, המשיכה חסרת הפשרות שלי, התחושות כשאני רואה או שומעת את קולו..
אני מאוהבת, וזה בלתי ניתן להכחשה יותר.