שניהם הלכו על המדרכה

שניהם הלכו על המדרכה. כבר הרבה זמן שלא יצא להם ללכת כך. הוא אפילו תהה אם זו הפעם הראשונה
שהלכו כך, זה לצד זו. בלי לדבר. היא החזיקה את התיק שלה והוא הביט בצעדים הקטנים שלה. בנוסף על כך, לא היה להם על מה לדבר. הם לא היו חברי ילדות, לא שותפים לכיתה. הם חיו בבתים מרוחקים, והיא אפילו לא ידעה אם הם בכלל חברים. אבל מצד שני, כל פעם שהוא אמר את השם שלה הלב שלה התחיל
לפעום במהירות, וכל פעם שהיא הביטה בו החמימות התחילה להתפשט בתוכו.

היא תמיד ניסתה להתנהג כלפיו באדישות. כאילו אטמה את עצמה מלאהוב אותו. אבל זה לא ממש עזר לה.
כל פעם שהוא זרק לעברה מילה טובה היא מלמלה "שיהיה", אבל בתוכה היא הודתה לו וחייכה. ולמה לא יכלה להודות בזה, בינה לבין עצמה, להודות באהבה שלה כלפיו? זה לא שהוא לא היה ראוי לה. זה לא שהוא מוזר, או לא יפה מספיק, או חסר טאקט. אולי היא רק ניסתה למנוע מעצמה מלהיפגע.

הוא כבר לא ידע מה לחשוב לגביה. אבל כל פעם שניסה להתקרב אליה, הוא הרגיש שיש מחוייבות
שמונעת ממנו. כאילו יש עוד אלפי בחורות שמחכות לו, וכאילו כולן יתאכזבו אם הוא רק ידבר אליה. ויותר מבלבל מזה, הוא לא תמיד ידע אם היא הבחירה הנכונה בשבילו. כי היו כל כך הרבה אפשרויות, והוא לא רצה להחמיץ אף אחת מהן. ולמרות שהתשוקה כלפיה רק גברה והלמה בתוכו, הוא עדיין הרגיש שהוא לא יכול ושאסור לו לעשות שום דבר.

שניהם הלכו על המדרכה. רק שעכשיו כל אחד היה צריך לפנות לכיוון אחר. היא הרימה את ידה בתנועה
עדינה, "להתראות" אמרה. "ביי," הוא ענה, והסתובב. חבל שהם לא הספיקו להתחרט בזמן.