מכתב לאחי

בשבוע שעבר, בכנס המשפחות השכולות פגשתי אישה , אמא בת 50 שאיבדה את בנה.
היא בכתה על כך שאינה זוכרת אותו. שאינה מצליחה להעלות במוחה את הפרצוף שלו מבלי להסתכל בתמונות. לרגע קנאתי בה. כי אני, לעומתה זוכרת כל פרט קטן, ולפעמים אני פשוט מקווה שהייתי יכולה לשכוח.
אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותך, באותו בוקר שעזבת את הבית. קמתי מוקדם אחרי לילה בלי שינה כי חרשתי לאותו מבחן בהיסטוריה. הכנתי לי קפה וביקשת שאכין גם לך. אחרי שסירבתי התחלת להקניט אותי לקרוא לי מכוערת וטיפשה אותם הקנטות שהיו בנינו תמיד אבל אף פעם לא לקחנו ללב. יצאת מהבית ממהר להגיע לרכבת בזמן בדרך חוטף לי שלוק מהקפה וצועק לי מהדלת שאני יבוא לסגור אחריך." שונאת אותך" אמרתי והתמלאתי בכעס. לאחר כמה רגעים ראיתי את המטען של הטלפון שלך על השולחן, עלתה בי המחשבה להשאיר אותו שם, כעונש בשבילך על איך שהתנהגת אלי באותו בוקר אבל ידעתי כשאשר למחרת אהיה עצובה אני ארצה להתקשר אליך. אז רצתי מהר ותפסתי אותך שניה לפני שהיה מאוחר מידי " תודה " אמרת , הסתכלת אלי חיכת ונתת לי חיבוק מהיר, בלי חשיבות ,מהיר בצורה שמבשרת שזה לא האחרון , שיהיו עוד רבים אחריו. "יום טוב ", אמרתי בחיוך. אלוהים כמה שאני שמחה שאמרתי את זה , שאלו המילים האחרונות שאמרתי לך ולא " אני שונאת אותך "
אני זוכרת את הבאלגן שהיה, כל המטוסים והאזעקות וזה שהייתי צמודה כל היום לחדשות, מחלקת את המחשבות שלי למלחמה, ללימודים, ולצרות עם החברים שתמיד איך שהוא היו קיימות.
אני זוכרת שחשבתי כמה שאני צריכה לדבר איתך ושזה דפוק שהמלחמה הזאת באה עכשיו כשהמצב אצלי כל כך מחורבן.
אני זוכרת את אותו יום שישי בצהרים שהיית אמור להגיע הביתה, ואמא כבר התחילה לבשל, בדיוק אז כשהשניצלים עדין היו על המחבת , אותו צלצול בדלת. אותו צלצול ששינה לי את החיים.
אני זוכרת חיילים במדים, את אמא זועקת ומאז הכל נהיה שחור, עד עכשיו. כי לקחו לי אותך. את האור בחיים שלי, את החבר הכי טוב שלי , אח האח הגדול שלי. את עצמי.

כל העולם מסתדר לי בראש מחדש ומסביב הריח של השניצל השרוף שמזכיר לי שהחיים ממשיכים אפילו שאתה כבר לא כאן.