יכולת 1
יש לי סוד. מבטיחים לא לגלות? טוב. יש לי גם יכולת. אני רואה את העתיד את העבר ואת ההווה במקומות שונים בזמן ובעולם-רגע אחד אני בשיעור ספרות לומדת את רומיאו ויוליה (של שייקספיר) ופתאום אני עם שייקספיר בחדר שבו הוא כותב את המחזה. זה נשמע כיף נכון? זה לא. זה ממש ממש לא. גיליתי שאנחנו לא יודעים כלום על העבר, ומה שאנחנו כן יודעים הוא שקר. אני לא יכולה לומר לכם בכלל כמה פעמים נכשלתי בהיסטוריה רק כי כתבתי את האמת, וזה תמיד בגלל ש "יש לך דמיון מפותח, וזה טוב. אבל מסיבת התה של בוסטון לא התרחשה במסצ'וסטס." ושטויות שכאלה. אבל לפני כמה קיצים הכל השתנה.
הלכתי לי בדרך לבית הספר, אני בסך הכל תלמידה ממוצעת כשאני לומדת את השטויות שהם מוכרים לנו בתור היסטוריה. בדרך נפגשתי עם החברים שלי : טום, באז, ואמילי. ארבעתנו חברים טובים מאז הילדות, נפגשנו בגן הילדים ומאז לא נפרדנו. תפקדנו כמו קהילה קטנה- אני אחראית על אוכל בפגישות שלנו, טום ובאז אחראים על בידור (שני ליצנים שכמותם) ואמילי כמובן אחראית על הרכילות. לאמילי יש אוזניים ועיניים בכל מקום, אף אחד מאיתנו לא יודע איך, איפה או מתי, אבל צריך לסמוך על אמילי, תמיד יש לה את המידע הכי חם, בין אם זה על חברים מהכיתה שלנו, או על כוכב הטלוויזיה החתיך שאנחנו מעריצות. אז בבוקר כמו כל בוקר צעדנו לנו בדרך לבית הספר, ופתאום הייתה לי נפילה- הגעתי לחדר שיש בו נער בגיל שלי, חתיך משגע- עניים ירוקות, שיער מתולתל שחור מדהים, וגוף של אדוניס. הוא דיבר עם איש שנראה מתקופת האצולה של ימי הביניים- עם בגדים נפוחים ומצחיקים עם כובע ונוצה על הראש. אבל זה לא נראה כמו חיקוי, הסתכלתי מקרוב יותר וגיליתי שזה אכן וויליאם שייקספיר! הוויליאם שייקספיר, הוויליאם שייקספיר שלי!. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו כמוני, שיש לו יכולת דומה לשלי גם אם לא בדיוק- אני למשל חוזרת לעבר ונפגשת עם דמויות בתקופות שונות ואיזורים שונים, אבל הרהיטים בחדר של הבחור היו מודרנים, ממש כמו שיש לי או לאמילי בחדר. הנפילה הסתיימה וחזרתי להווה: "ג'ולי, ג'ולי מותק, את בסדר?" שמעתי במעורפל את אמילי שואלת. הראייה שלי חזרה, יחד עם כאב הראש שהגיע אחרי כל נפילה. התרוממתי ואמרתי "אני בסדר חברה, סתם עייפות לרגע" "עייפות לרגע?? ג'ולי את פשוט התמוטטת על הריצפה!" אמר טום. כן, החלק הכמעט הכי מעצבן בנסיעות שלי זה שאי-אפשר לדעת מתי ואיפה זה בא לך- באמצע הלילה, בארוחת הצהריים או באמצע מבחן בספרות(טוב אולי המבחן בספרות היה סתם ממש משעמם). "תודה חברה אני בסדר, באמת" חייכתי וקמתי מהריצפה, "ממש הפחדת אותנו ילדה!" לבאז יש קטעים מדי פעם שהוא מדבר כמו מישהו אחר, שבוע שעבר זה היה תקופת התנ"ך השבוע כנראה זה אפרו-אמריקני משכונת העוני. "כן כן אני יודעת, אני בסדר חברה, באמת." אמרתי. הם לא נראו משוכנעים כל כך: "מותק את בטוחה?" אמרה אמילי בחשש "כן, אולי את מפתחת משהו?" שאל באז. "לא חברה אני באמת בסדר. עכשיו בואו נמהר, או שנצטרך לשבת ליד מר יורקהרבה!"אמרתי. זה כבר זירז אותם, אף אחד לא רוצה לשבת ליד מר יורקהרבה. הוא המורה שלנו לפיזיקה, וכל פעם שיש פ או ש במשפט, הוא יורק. לא נעים. "טוב אם ככה, אז את יודעת מה קרה אתמול? אני שמעתי מאחת הציפורים שלי ש.." ואמילי המשיכה לדבר ולדבר ולדבר כמו שהיא אוהבת לעשות. אני נפניתי למחשבות על האדוניס שלי,מעניין אם אני אי פעם אפגוש אותו, הוא כזה מושלם. שלא תבינו לא נכון, אני לא מכוערת. אין לי שום בעיה להשיג בנים שאני רוצה: יש לי עיניים שחורות גדולות ושיער חום כהה חלק בצבע שוקולד. יש לי עור ממש לבן, כמו של בובת חרסינה לפעמים. הרבה בנים אוהבים אותי, אבל רק בקטע גופני כזה, אני מחכה למישהו שיאהב את מי שאני בפנים.. "אז ג'ולי?" אמר טום והעיר אותי ממחשבותי. "את הולכת עם מישהו לנשף החורף?" שאל בהיסוס. לא מתאים לו לדבר ככה, בבישנות, הוא בדרך כלל מכונת מילים. נשף החורף הוא אחד האירועים היחידים של בית הספר שאני אוהבת: יש בו שמלות יפות, וריקודי וואלס, וגם המורים לא נמצאים כי הם בחופשה."אממ לא ניראה לי, כאילו כמה הציעו לי אבל זה עוד מלא זמן אז אני לא יודעת.." אמרתי. "זה רק עוד 3 שבועות או משהו. את רוצה אולי.. ללכת איתי?" אמר טום. אני ממש הופתעתי- אני וטום חברים כבר שנים, מעולם לא היה בינינו משהו יותר מידידות. בהחלט לא אהבה או משהו. "אממ, טוב" אמרתי בבלבול. טום חייך. יש לו חיוך ממש מקסים, איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו?. סקרתי אותו מלמעלה ללמטה מנקודת מבט נשית: שיער חום קצר, עיניים כחולות, גבוה. הוא בסך הכל נהיה ממש ממש חתיך ו-הלו! מה זה השרירים האלה?? תמיד הוא היה ככה? הוא אולי לא היה חתיך כמו האדוניס שלי, אבל בהחלט לא היה על מה להצטער. חייכתי חזרה. טוב הגיע הזמן לחזור לשגרה. כשהגיע השיעור השלישי עמדתי להגיע לאולם והרגשתי דקירה חדה- ואז ערפל, מבעד לערפל ראיתי את האדוניס שלי..
תגובות (2)
כן, מעניין ביותר.
תמשיכי