בדרך לאהבה – פרק ראשון

כשהייתי בתיכון קיימתי את כל התנאים של סטריאוטיפ הספורטאי בתיכון האמריקאי הממוצע. את כולם חוץ מאחד.
הייתי שחצן בצורה בלתי אפשרית, לא כל כך חכם, פופולארי בקרב הבנות, היו לי יותר חברות מאשר שיכולתי לספור. כל מעודדת אפשרית, כל בחורה שנדלקה עלי בסוף גמרה איתי, אבל אני גמרתי איתן. רדפתי אחרי נשים ולא מצאתי אף אחת מתאימה לי, אז זרקתי את כולן.
אני מניח שהן נדלקו עלי בגלל שהייתי חתיך, שרירי ואתלטי, עוד אחד מהסממנים של הספורטאי האידיוט. חוץ מזה, אין לי מושג מה עוד היה לי להציע להן. הייתי בריון. הייתי מגעיל. הייתי הבחור הכי דוחה שיכולתי להיות אי פעם.
כל זה נגמר בשנה האחרונה שלנו בבית הספר, שברשותכם אתחיל מההתחלה.
ביום הראשון ללימודים הייתה לי כבר חברה. אני אפילו לא זוכר את השם שלה. אני רק זוכר שהיא התאהבה בי אחרי משחק הכדורגל הראשון שהיה לנו בקיץ. אני זוכר את זה. הייתי כולי מזיע ומסריח, עדיין במדים, והיא נתלתה לי על הצוואר ונישקה אותי.
לא, לא הרגשתי כלפיה כלום, אבל בגלל שכל החבר'ה הסתכלו עלי, אני שיתפתי עם זה פעולה. לא התכוונתי באמת להמשיך עם זה, אפילו לא נמשכתי אליה. היא לא הייתה יפה במיוחד. סתם שיער רפוי זרוק לעבר הכתפיים שלה, שהיו חלשות וקטנות אפילו בשביל אישה.
היא הייתה מעודדת, בזה הייתי בטוח, אבל לא יכולתי להבין למה. היא לא הייתה אטרקציה מושכת מידי.
יצאנו ביחד עד אז, והכל בגלל שלא היה לי לב עדיין לזרוק אותה. ניסיתי לרמוז לה בכך שלא הפכתי שום דבר לאישי.
זה הגיע למצב שהיא ניסתה להגיע איתי קצת מעבר להתמזמזות, אבל הכל נגמר בנשיקות שנגמרו אחרי כמה שניות.
בסופו של דבר זרקתי אותה, אחרי שהודתי בפניה שאני לא מרגיש כלפיה שום רגש.
היא בכתה קצת, וזה די צבט לי בלב, אבל זה היה עדיף על להמשיך לתת לה לחיות בפנטזיה שבאמת אני מרגיש כלפיה משהו.
הלימודים התחילו, וכרגיל, לא התכוונתי להשקיע בהם בכלל. המוח שלי היה עסוק בדבר אחד בלבד: אליפות הכדורגל, אליפות הכדורגל ואליפות הכדורגל ושום דבר מעבר לזה לא עלה לי לראש.
רציתי להיות השחקן המצטיין בליגה, רציתי להיות תותח על כדי שאחר כך אוכל להפוך את זה לדבר מקצועי. בקיץ ההוא עשיתי הכל בשביל להשתפר: העלתי כמעט שבעה קילו של שרירים, התאמנתי בלי סוף על המגרש. זה הגיע למצב שאמא שלי טענה שעדיף לי כבר להישאר לישון על המגרש.
התמכרתי לספורט בצורה כל כך חזקה, שהיו ימים שבהם לא הייתי מתקלח.
הייתי נכנס למיטה עם החולצה והמכנסיים הקצרים המלוכלכים מלאי הזיעה, ישן ורק בשביל לאגור כוחות לקראת האימון של מחר.
את השעות ששרפתי על המגרש העברתי יחד עם בחור אחר: קרייג וילוקס.
הבחור הזה היה מכונה: הוא ואני שנינו היינו חדורי מוטיבציה, ושנינו היינו לוחמניים, אז פשוט שיחקנו בינינו, פעם כשהוא השוער ופעם כשאני השוער. אפילו החלפנו חולצות בסוף כל אימון סתם בשביל הקטע כי עושים את זה בליגה. הלוואי שידעתי למה.
בתחילת שנת הלימודים כבר לא היו לי את כל השעות האלו לשרוף על המגרש.
אמא כל הזמן אמרה שאני מוכרח להסב את האנרגיות שלי ללימודים, לתת פוש אחרון לשנה, ואולי להתקבל לאיזה קולג' טוב, אבל זה פשוט לא היה ברצונות שלי.
העניין הסתבך ביום שבו זרקתי את החברה ההיא.
ליד הלוקר שלי היה הלוקר של דיוויס – החנון מכיתת ספרות. כשסגרתי את הלוקר שלי, הוא עמד שם עם החבר הכי טוב שלו (והיחיד שלו) קולין.
שניהם דיברו על איזה סרט כלשהו שכנראה היה לחנונים בלבד.
בדרך כלל התעלמתי מהם, אבל באותו יום דיוויס אשכרה אמר לי :"למה אתה שם את הבגדים המלוכלכים שלך בלוקר? זה מסריח גם את שלי."
שמעו, הטיעון שלו מאוד לגיטימי, אבל באותו רגע הייתי עצבני מהפרידה, וגם כמה מהחברים הספורטאים שלי הסתכלו עלי.
דיוויס מיד קלט שהוא עשה טעות, כי העברתי לו מבט רצחני.
הצמדתי אותו בכוח ללוקרים ואמרתי לו בקול המאיים ביותר שלי:"שתוק, הומו."
"הומו זה בן אדם," הוא צייץ.
גררתי אותו קצת קדימה ושוב תקעתי את הראש שלו בכוח על הלוקרים.
"לא אכפת לי," אמרתי. "לך תגיד את זה לקולין, הרי אתם עושים את זה ביחד כל הזמן, לא?"
"על מה אתה מדבר?" שאל קולין.
גלגלתי עיניים.
איימתי בפעם האחרונה על דיוויס עם האגרוף שלי והלכתי משם עם שאר החברים האתלטיים שלי.
"וואו, לוק, ראית איך החנון עשה במכנסיים מרוב פחד," אמר לי סטיוארט.
"לגמרי," הוסיף בן.
"ההומו הקטן הזה לא יתעסק איתי שוב," אמרתי נחרצות.
"אדיר," אמר סטיוארט וטפח לי על השכם.
"מה יש עכשיו?" שאלתי.
"לדעתי יש עכשיו מתמטיקה."
"לא!" מחיתי.
בן גיחך, ושלושתנו הלכנו לעבר הכיתה שלנו.